אלופון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אלוֹפוֹן (allophone) הוא מונח בפונטיקה או בפונולוגיה שמשמעותו: אחד הביצועים האפשריים לפונמה בשפה מסוימת.

לדוגמה, בעברית מודרנית הפונמה /r/ (ר') יכולה להתבצע במגע של קצה הלשון ב"מכתש" (האזור שמאחורי השיניים הקדמיות), או בקירוב החלק האחורי של הלשון אל ה"חיך הרך". אף על-פי ששני הביצועים נשמעים שונים, דובר עברית ילידי אינו מבחין בהבדל במשמעות, בין אם הפונמה /r/ נהגית כך או אחרת. אפשר לומר, אם כן, שלפונמה /r/ יש שני אלופונים בעברית מודרנית. בערבית, לעומת זאת, שני הביצועים הנ"ל נתפסים כשתי פונמות שונות לגמרי.

יש שני סוגים עיקריים של אלופונים -

1. אלופונים קבועים, שתלויים בבחירתו של הדובר (באופן מודע או לא-מודע). כך, כל דובר עברית "בוחר" לעצמו את אופן הגיית הפונמה /r/ ומשתמש בביצוע הזה בקביעות. ה"בחירה" הזו מאפיינת את המבטא של הדובר, ומזהה אותו לפי המוצא שלו או מעמדו החברתי.
2. אלופונים בתפוצה משלימה - שוני באופן הביצוע של פונמה על-פי הסביבה הפונולוגית. למשל, לפונמה /š/ (שׁ') יש, בעברית מודרנית, שני ביצועים: š ו-ž. הביצוע ž מתקיים לפני עיצור קולי. כך, בעוד הפועל "חישב" נהגה ב-š (כיוון שהפונמה נמצאת בין שתי תנועות), המילה "חשבון" נהגית ב-ž (כאילו היה כתוב "חז'בון", כיוון שהפונמה נמצאת לפני עיצור קולי). כלל ההגייה הזה קיים כמעט אצל כל דוברי העברית הילידיים, והוא אינו משקף הבדלי מוצא או מעמד חברתי.