תקופת נארה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של יפן |
| התקופה הפליאוליתית
תקופת יאיויי תקופת יאמאטו תקופת קוֹפוּן תקופת אסוּקה תקופת נארה תקופת נאנבאן תקופת שוֹוַה תקופת ההתפשטות יפן בתקופה שלאחר הכיבוש האמריקאי תקופת הֶייסֶי |
| יפן |
תקופת נארה (奈良時代, Nara-jidai Nara Period) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן אשר החלה בערך בשנת 710 והסתיימה ב-794. הקיסרית גֵנמֵיי (元明天皇) קבעה את בירת הֵייג'ו קְיו (平城京 היום נארה) ומלבד 5 שנים (740-745), שבהן הבירה עברה באופן זמני, הייתה נארה הבירה של התרבות היפנית. בשנת 784 הקיסר קאמוּ (桓武天皇) העביר את הבירה לעיר נאגַאוֹקה, לפני שעברה להייאן (平安京), או קיוטו (京都), כעשור לאחר מכן, בשנת 794.
רוב אוכלוסיית יפן התפרנסה בתקופה זו מחקלאות ורוכזה סביב כפרים. רוב הכפריים האמינו בדת השינטו, המבוססת על סגידה לאלים של כוחות טבע ואלים קדמונים (קאמי).
הבירה בנארה נבנתה לפי המודל של העיר הסינית צ'אנגאן, עיר הבירה של שושלת טאנג מסין. מהרבה בחינות, התאים עצמו המעמד הגבוה ביפן למנהגים הסיניים, כגון אימוץ האותיות הסיניות (קנג'י 漢字), ואימוץ דת הבודהיזם.
תוכן עניינים |
[עריכה] ספרות תקופת נארה
נסיונות מרוכזים של חצר הקיסרות לתעד את ההיסטוריה שלה, הניבו את היצירות הספורתיות הראשונות של תקופת נארה. יצירות כמו הקוג'יקי (古事記) והניהון שוקי (日本書紀) היו בעלות טבע פוליטי, ונועדו לתעד, ועל כן הצדיקו וביססו את עליונות שושלת הקיסרים בתוך יפן וכן גם בסין ובקוריאה.
עם התפשטות המילה הכתובה, שירה יפנית, המכונת וואקה (和歌), החלה להכתב. במשך הזמן, אוספים פרטיים קובצו וצוטטו ע"מ ליצור את קובץ השירים היפנים הראשון, שכונה מאנְיוֹשוּ (万葉集), מעט אחרי שנת 759. סימנים סיניים שימשו ע"מ לבטא צלילים יפנים, זאת עד שהומצא כתב הקאנה.
[עריכה] התפתחות כלכלית, חברתית ומנהלתית
לפני שנחקק קוד טאיהו (大宝律令 Taihō-ritsuryō), היה נהוג להעביר את מיקום הבירה לאחר מות הקיסר, וזאת משום האמונה העתיקה שמקום המוות מזוהם. רפורמות ובירוקרטיזציה של מערכת הממשל הביאו לקביעת מושב קבוע לבירה בעיר הייג'ו קיו, או נארה, בשנת 710. יש לציין שבין השנים 740 ל-745, עברה הבירה מסיבות פוליטיות. בין השנים 740-744 לעיר קוניקו(恭仁京, היום קאמו), בשנת 744 לעיר שיגאראקינוֹמיה (紫香楽宮, כיום שיגאראקי) ובין השנים 744-745, עברה הבירה לעיר נאניווה-קיו (難波, כיום אוסקה), אך היה חזרה לנארה בשנת 745. הבירה בנארה, שנתנה את שמה לתקופה, עוצבה לפי המודל של בירת שושלת טאנג מסין, העיר צ'אנגאו. נארה הייתה המרכז האורבני האמיתי הראשון ביפן. במהרה הגיעה כמות האוכלוסייה בה ל-200,000 תושבים (שייצגו כ-4% מכלל אוכלוסיית יפן), וכ-10,000 אנשים עבדו במשרות ממשלתיות.
בתקופת נארה התרחבה הפעילות הכלכלית והמנהלתית ביפן. דרכים חדשות קישרו את נארה עם בירות הפרובינציות השונות, ואיפשרו גבייה יעילה ומסודרת של מיסים. הוטבעו מטבעות, אך השימוש בהם היה עדיין מועט. לעומת זאת, מחוץ לאזור נארה, הייתה פעילות מסחרית מועטה. באמצע המאה השמינית, השואן, אחד מהמוסדות החשובים ביפן של ימי הביניים, החל לצבור חשיבות כתוצאה מחיפוש אחר שיטה יעילה לניהול קרקעות. מנהלות מקומיות החלו בשיפור עצמי, בעוד שהשיטה הישנה של חלוקת קרקעות, והעלאת המיסים, הביאו לאובדן או זניחת קרקעות על ידי אנשים, שכעת הקראו "אנשי הגל" או רונין (浮浪人). חלק מהאנשים האלה, שהיו חופשיים, החלו לעבוד בשביל בעלי אחוזות וקרקעות, ואדמות ציבוריות החלו לעבור לידי השואן.
מלחמות בין קבוצות בחצר הקיסרות נמשכו לאורך כל תקופת נארה. בני המשפחה הקיסרית, מנהיגי שבטים המקורבים למשפחה ונזירים בודהיסטים, כולם רבו ביניהם על כוח והשפעה. מוקדם יותר באותה תקופה, הנסיך נאגאיה תפס שליטה על חצר הקיסרות לאחר מותו של פוג'יווארה נו פוהיטו. את פוהיטו ירשו ארבעת בניו; מוּצ'ימארו, אוּמאקאיי, פוּסאקאיי ומארוֹ. הם העלו את הקיסר שומו, הנסיך מבתו של פוהיטו, על כס הקיסרות. בשנת 729 הם אסרו את נאגאיה, ונטלו בחזרה את השליטה בחצר. אך עם התפשטות מגפת אבעבועות שחורות מהעיר קיושו בשנת 735, מתו כל ארבעת האחים, ודומיננטיות שבט פוג'יווארה הצטמצמה. מיותר לציין שהקיסר היה המום מחדשות אלה, והוא העביר את ארמונו שלוש פעמים בחמש שנים החל משנת 740, עד שלבסוף חזר לנארה. לקראת סוף תקופת נארה, עקב נטל כלכלי כבד, פיטר חצר הקיסרות פקידים לא חיוניים. בשנת 792 הופסקה הפקעת הקרקעות על ידי חצר הקיסרות, ומושלי פרובינציות הורשו להקים צבאות פרטיים למטרות שיטור מקומי. ביזור הסמכויות הפך לחוק למרות הרפורמות הקודמות שבוצעו באותה תקופה. לבסוף, על מנת להחזיר את השליטה לידי חצר הקיסרות, הועברה הבירה לעיר נאגאוקה-קיו (長岡京), ןבשנת 794 לעיר הייאן-קיו ("בירת השלום והשלווה" 平安京), הממקומת בערך 26 ק"מ צפונית לנארה. לקראת סוף המאה האחת עשרה, כונתה העיר קיוטו ("עיר הבירה"), השם אותו היא נושאת עד היום.
[עריכה] התפתחות תרבותית וביסוס הבודהיזם
כמה מהיצירות החשובות ביותר בתרבות יפן נכתבו במהלך תקופת נארה, כגון הקוג'יקי (古事記) והניהון שוקי (日本書紀), ספרי ההיסטוריה היפנים הראשונים, אשר נכתבו בשנים 710 ו-720, בהתאמה. המניוֹשוּ ("אוסף אלף העלים", 万葉集), אוסף שירים, והקאיפוּסוֹ ("זכרון נעים של שירים", 懐風藻), אוסף שירים יפנים שנכתבו בסינית על ידי קיסרים ונסיכים.
עוד התקדמות תרבותית משמעותית באותה תקופה הייתה ביסוס הבודהיזם. הבודהיזם הובא ליפן על ידי נזירים קוראנים במאה השישית, אך לא נטמע ממש עד תקופת נארה, כאשר אימץ אותה בחום הקיסר שומו. הקיסר ובת זוגתו בת הפוג'יווארה היו בודהיסטים קנאים, ועודדו את הפצת הדת על ידי הכרזתה כ"מגינת המדינה", ודרך לחיזוק מוסדות יפנים. בזמנו של הקיסר שומו נבנה מקדש טודה-ג'י ("המקדש המזרחי הגדול" 東大寺), ובתוכו הוצב פסל הבודהה דַאיניצ'י ("בודהה השמש הגדול"), פסל בגובה 16 מטרים, עשוי ברונזה מכוסה זהב. הבודהה הזה זוהה עם אלת השמש, וזה גרם למיזוג הדרגתי של הבודהיזם עם השינטו. שומו הכריז על עצמו כ"משרת שלוש האוצרת" של הבודהיזם: הבודהה, החוק, או לימוד הבודהיזם והקהילה הבודהיסטית.
הממשלה המרכזית גם כן החלה להקים מקדשים שנקראו קוֹקוּבּוּנג'י (国分寺) ברחבי הפרובינציות. מקדש הטודה-ג'י היה הקוקובונג'י של פרובינצית יאמאטו (היום חבל נארה).
למרות שנסיונות להפוך את הבודהיזם לדת הרשמית של יפן כשלו, הם עזרו בשיפור מעמדה של המשפחה הקיסרית. ההשפעה הבודהיסטית גברה בחצר הקיסרות בתקופת שלטונה של בתו של שומו, הקיסרית קוקן. קוקן הכניסה נזירים בודהיסטים לחצר. היא התפטרה מכס הקיסרות בשנת 758 בעצת בן דודה, פוג'יווארה נו נאקאמארו, לאחר שהתאהבה בנזיר ששמון דוקיו. נאקאמארו נטל זמנית את השלטון בעזרת צבא, אך סולק במהרה. קוקן האשימה את הקיסר החדש בקשירת קשר נגד נאקאמארו ועלתה מחדש לכס הקיסרות, כעת כקיסרית שוטוקו. הקיסרית הורתה על הדפסת מיליון קלפי תפילה, ה-הְיַאקוּמאנטוֹ ד'האראני (百万塔陀羅尼), שרבים מהם שרדו עד היום. המגילות הקטנות, משנת 770, הן בין העבודות המודפוסות העתיקות בעולם. שוטוקו הדפיסה את המגילות על מנת לרצות את אנשי הכמורה הבודהיסטית. יתכן ואיפלו רצתה להכתיר את אהובה דיוקו לקיסר, אך היא מתה מאבעבועות לפני שהספיקה לעשות כן. פעולותיה זעזעו את אנשי נארה, והביאו להחלטה לשלול נשים מאפשרות לרשת את כס הקיסרות וסילוק הנזירים הבודהיסטים מעמדות הכוח הפוליטיות שקיבלו.
עבודות אמנות רבות ואוצרות שנאספו מארצות אחרות בתקופת שומו וקוקן שמורים היום בשוסואין (בקתת ארכיון) שבמקדש טודה-ג'י, ונקראים אוצרות שוסואין, והם מייצגים את התרבות הקוסמופוליטית של אותה תקופה, שנקראה גם תרבות טֶמפיו. אוצרות מיובאים מראים השפעות מאזורי דרך המשי, כגון סין, קוריאה, הודו והאימפריה האיסלאמית. בשוסואין מאוכסנים גם מעל 10,000 מסמכים המכונים "מסמכי שוסואין", ואלה תעודים שנכתבו במצד האחורי של הסוטרות או על עטיפות של חפצים מיובאים, והם שרדו כתוצאה משימוש חוזר של הניירות עליהם היו כתובים. מסמכים אלה תרמו רבות למחקר המערכות הפוליטיות והחברתיות ביפן של תקופת נארה, ואף מראים על שינוי והתפתחות הכתב היפני (כגון קאטאקאנה).
[עריכה] יחסים בינלאומיים
חצר הקיסרות בתקופת נארה ייבא באופן אגרסיבי מאפיינים מהציויליזציה הסינית, וזאת על ידי שליחת משלחות לחצר טאנג הסינית כל עשרים שנה. תלמידים יפנים רבים, רגילים וגם נזירים בודהיסטים, למדו בצ'נגאן ובלויַאנג. תלמיד אחד ששמו אַבֵּה נו נאקאמארו, עבר את המבחנים הציבוריים על מנת להתמנות לתפקיד ממשלתי בסין. הוא שימש כמושל-גנרל באנאם, או ויטנאם הסינית בין השנים 761 ו-767. תלמידים רבים ששבו לארצם קיבלו משרות ממשלתיות מכובדות כגון קיבי נו מאקיבי, שקיבל לידיו את בניית מקדש טודה-ג'י.
שושלת טאנג הסינית מעולם לא שלחה משלחת ליפן, שכן הקיסרים היפנים לא חיפשו אישור להסמכתם מהקיסרים הסינים. ממשלה מקומית מסין, ממחוז עמק יאנגצי, שלחה קבוצה ליפן על מנת להחזיר משלחת יפנית שהגיעה ליפן דרך בלהאה, שבמנצ'וריה. הקבוצה לא יכלה לחזור לסין בגלל מרד אן לו שאן, שלבסוף דוכא על ידי יפן.
היחסים עם הממלכה הקוריאנית היו שקטים, עם חילופים דיפלומטיים הדדיים. אך עם עליית חבל בלהאה, שבצפון קוריאה, הביא לערעור היחסים בין שתי המדינות. בלהאה שלחה משלחת לנארה בשנת 728, שקיבלה את פניהם כממשכי דרכו של גוגריאו, שהיה מיודד עם יפן עד שסיאה איחד את שלושת מלכויות קוריאה. יחסי הידידות המסחריים והדיפלומטיים בין יפן לבלהאה המשיכו עד שקוריאה נכבשה על ידי קיטאן, או שושלת ליאו, במאה העשירית. הקשרים עם סיאה התדרדרו ככל שקשריו עם שושלת טאנג התחזקו.
[עריכה] אירועים
- 710: בירת יפן עוברת מאסוקה לנארה, ונבנית לפי המודל של הבירה הסינית שיאן.
- 712: אוסף הסיפורים של קוג'יקי (תעוד של זמנים עתיקים).
- 720: אוסף הסיפורים של ניהונשוקי (ההיסטוריה של יפן).
- 743: הקיסר שומו מייסד את מקדש טודה-ג'י בנארה, שבתוכו מוצב פסל בודהה עצום.
- 759: האנתולוגיה הפואטית של מניושו (אוסף אלף העלים).
- 784: הקיסר מעביר את הבירה לנאגאוּקה.
- 788: הנזיר הבודהיסטי סאיצ'ו מייסד את המנזר על הר הְייֵאי, ליד קיוטו, שיהפוך למכלול גדול של מקדשים.
< תקופת אסוּקה | תקופת הייאן >
