תאוריית החלונות השבורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תאוריית החלונות השבורים הוצגה על-ידי ג'יימס וילסון וג'ורג' קיילינג במאמר שפרסמו במרץ 1982 בכתב העת "The Atlantic Monthly". במאמר, שכותרתו "חלונות שבורים", נטען כי במקום מוזנח תשתלט העליבות במהרה ותתפתח לפשיעה והתנגדות לחוקי, כמו בקרן רחוב שהרמזור בה אינו פועל או במשרד ממשלתי שמאן דהו ניפץ שם זגוגית של חלון ואף אחד לא הגיע לתקנו. לפי התאוריה, כעבור פרק זמן, תיעקר הדלת בחנות הריקה הסמוכה ותהפוך למאורת סמים ואז יחל גל פריצות באזור על ידי נרקומנים. משלא תגלה המשטרה התנגדות בשל אפיסת כוחות תחל אלימות מקומית להשתולל ועקומת שיעור הרצח תעלה פלאים ואז בשל חלון שבור יהפוך אזור שליו למקום שאוכלוסייה שוחרת שלום מהגרת ממנו ובמקומה נוהרים אליה עוד ועוד כנופיות רחוב. אפשר להמשיל זאת לחדר של בן הבית בגיל הנעורים שמשליך את בגדיו על הרצפה במקום להניחם בארון הבגדים וכעבור זמן, באם לא יעירו לו על כך הוריו, יימצאו על מיטתו ספרים ועיתונים ועל השטיח אי אפשר יהיה להלך משום ערימת התקליטורים המפוזרת עליו.
ראש עיריית ניו יורק, רודולף ג'וליאני, הסתמך על תאוריה זו במלחמתו בפשיעה ועם תחילת כהונתו גייס שוטרים רבים שתפקידם היה לסכל את ביצוע העבירות הקלות שמבצעת האוכלוסייה ושבדרך כלל לא היו מטרידות את מנוחת המשטרה. מסתבר שפועלו זה נחל הצלחה בכך שנמנעו פשעים חמורים וניו יורק שבה להיות עיר בטוחה יותר לתושביה ולמבקרים בה.
התאוריה מתארת סוג של מדרון חלקלק.
