שנת היובל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שנת היובל הוא ארוע המתרחש אחת לחמישים שנה. הוא מתואר בין השאר בספר ויקרא פרק כה: "וספרת לך... שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחודש השביעי (=חודש תשרי) בעשור לחדש, ביום הכפורים, תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה - יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו, ואיש אל משפחתו תשובו... קדש תהיה לכם - מן השדה תאכלו את תבואתה".
כפי שאפשר להבין מהפסוקים, שנת היובל היא שנה שבה מחזירים את הקרקעות לבעליהם המקוריים ומשחררים את העבדים. יש הטוענים, בעקבות זאת, שהיובל (יחד עם השמיטה, המתרחשת פעם בשבע שנים) מהווה כלי חזק לצדק ושוויון חברתי. נובע ממוסד זה, כי נכסי דלא ניידי הנמכרים בישראל, בעצם רק מוחכרים למשך חמישים שנה. היובל גם גרם לכך שנחלות השבטים נותרו שלמות, שכן לא ניתן למכור קרקעות לצמיתות. היובל מוכרז על ידי תקיעת שופר ביום הכיפורים (התקיעה הנוהגת בימינו במוצאי יום הכיפורים היא מנהג בלבד. במקור, התקיעה נהגה רק ביובל) ועל ידי הכרזת בית דין.
שנת היובל היא לא רק כלי לצדק חברתי, אלא היא גם שנה קדושה, ונוהגין בה דינים מיוחדים לגבי איסור עבודה בקרקע, בדומה לשנת השמיטה. הדגם של המספר שבע המקודש והמספר חמישים או ארבעים ותשע המקודש עוד יותר מוכר לנו מספירת העומר, המורכבת משבע שבועות שבסופם חג השבועות, וכן, כמובן, משבת של כל שבוע.
המשנה והתלמוד מלמדים כי היובל הפסיק לנהוג בסוף ימי בית ראשון, או מאוחר יותר, אף שהשמיטה המשיכה לנהוג. היובל נוהג רק כאשר "רוב ישראל שרויים על אדמתם", ויש הדורשים אף שכל שבט יחיה בנחלתו המובטחת. דרישות אלו גרמו ליובל להיות מוסד אידאי משהו.
המילה יובל התרחבה במשך השנים והחלה להורות על כל דבר שקורה פעם בחמישים שנה, או אפילו על סתם ארועים חשובים. המילה התאזרחה גם בשפות אחרות, כך שגם למלכת אנגליה חוגגים "ג'ובלי" פעם בחמישים שנה.
