פול דה מאן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פול דה מאן (6 בדצמבר 1919 - 21 בדצמבר 1983), היה חוקר ספרות דקונסטרוקציוניסט. הוא נולד בבלגיה, ולאחר מלחמת העולם השנייה לימד בארצות הברית.
דה מאן ידוע במיוחד בקריאותיו המעודנות בשירה ובפילוסופיה רומנטית, ובשל מאמריו הקצרים על מגוון שאלות פילוסופיות וספרותיות. המאמר, "The Resistance to Theory", שחוקר את מטרות והנחות היסוד הפילוסופיות של תורת הספרות, הוזמן כהקדמה לספר על חקר הספרות, ונדחה לאחר מכן על ידי האגודה לשפה מודרנית. המאמר טוען, שההתנגדות הרחבה והפולמוסית לתאוריה היא, למעשה, התנגדות לקריאה עצמה, התנגדות לשימוש בשפה לשם דיבור על שפה.
תורתו של דה מאן חילחלה בעיקר דרך השפעת סטודנטים שלו, אם כי לאחרונה עבודותיו שלו נעשו יותר ויותר נפוצות.
מחלוקת חריפה פרצה בסוף שנות השמונים, כאשר, לאחר מותו של דה מאן, מאמריו לעיתון בלגי, ששיתף פעולה עם הנאצים, התגלו. חלק מהמאמרים מכילים דעות אנטישמיות. הכרך, Responses : on Paul de Man's wartime journalism (נערך על ידי ורנר המאכר, ניל הרץ ותומס קנן. נברסקה, 1989), מכיל אוסף מאמרים שנכתבו על ידי תלמידיו של דה מאן וקולגות שלו, שעוסקים במחלוקת חדשה זו סביב עבודתו של דה מאן. בין השאר, אף ז'אק דרידה, פילוסוף יהודי צרפתי, וידידו של דה מאן, ניסה להגן על שמו הטוב של חברו, ולהסביר את הביטויים האנטישמיים במאמרים אלו. מיכל בן נפתלי, תלמידתו של דרידה, ומרצה באוניברסיטה העברית, כתבה מאמר בו היא מנסה להגן על הגנתו של דרידה על פול דה מאן.
