פולסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פולסר הוא כוכב הקורן פּוּלְסים (פעימות) של קרינה אלקטרומגנטית במחזוריות קבועה ומדוייקת, ומכאן שמו. פולסר נוצר משיירי סופרנובה. מההתפוצצות נותר כוכב נויטרונים המסתובב במהירות עצומה.

הכוכב קורן קרינה אלקטרומגנטית לחלל בשתי אלומות צרות בכיווני הקטבים המגנטיים שלו, שיכולים להיות שונים מכיוון ציר סיבובו. כאשר צופה נמצא קרוב מספיק לחרוט הדמיוני שיוצר ציר הקטבים המגנטיים של הפולסר במרחב, הוא יכול למדוד פולסים של קרינה, שמחזוריותם היא מחזוריות הסיבוב של הכוכב.

קוטר הפולסרים הוא בסדר גודל של עשרות ק"מ, אך מסתם היא בסדר גודל של מסת השמש, כך שהפולסרים הם גרמי שמיים עם צפיפות גבוהה מאוד (אלפי טונות לסמ"ק).

הפולסר הקרוב ביותר למערכת השמש מקוטלג כ-CP0950. מרחקו ממערכת השמש כמאה שנות אור, ומחזור סיבובו 0.2530646 שנייה.

הפולסר הראשון התגלה בשנת 1967 על ידי ג'וסלין בל ברונל ואנתוני היואיש מאוניברסיטת קיימברידג', ובתחילה חשבו האסטרונומים שמדובר בשידור של חוצנים אינטֶליגנטיים, בשל המחזוריות המדוייקת שלו. הם אף כינו את המקור "LGM-1" כראשי תיבות של "Little green men" ("אנשים ירוקים קטנים")

[עריכה] מיפוי מערכת השמש על ידי פולסרים בפיוניר 10

בדיסקית מתכת שנשלחה עם החללית פיוניר 10 נעשה נסיון לציין את מיקום מערכת השמש בגלקסיה באמצעות ארבעה עשר פולסרים. אם אכן תגיע הדיסקית לחוצנים מתקדמים טכנולוגית הם יוכלו, על ידי זיהוי הפולסרים, לגלות את מיקום כדור הארץ ואף את המועד שבו שולחה הדיסקית לחלל.

תדר המחזור של ארבעה-עשר הפולסרים, המשורטטים בדיסקית, מובע באמצעות סימנים בינאריים כשהמפתח הוא תדר הגל של המימן, היסוד הנפוץ ביותר בחלל, שהמולקולה שלו מתוארת בדיסקית.

המרחק ביניהם לבין מערכת השמש מתואר באמצעות קווים בעלי אורך יחסי, וכאשר החוצנים יזהו את הפולסרים על-פי מחזוריותם, הם יוכלו לקשר בינם לבין מרחקם ממערכת השמש. צירוף זה נותן נקודת ציון למיקום כדור הארץ.

בנוסף לכך יוכלו אותם יצורים גם לדעת מתי שוגרה החללית בגלל השינוי הקבוע בפליטה המחזורית של הפולסרים. רק ברגע נתון מסוים התרחש צירוף של תדירות 14 הפולסרים כמתואר בדיסקית - זהו רגע שיגור החללית.