עקרון ההכבדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עקרון ההכבדה הוא עיקרון שפותח על-ידי הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי, במטרה להסביר אופני תקשורת בעולם החי. העקרון קובע כי על מנת שמסר יהיה אמין, חייבת להתקיים התאמה בין המסר לסימן המעביר אותו, כך שהונאה תהיה בלתי משתלמת. במקרים רבים, מטרת המסר היא להפגין את בריאותו או כושרו של פרט מסוים, והסימן מתבטא בצורות שונות של הכבדה, שהיא בלתי כדאית לרמאי, כלומר למי שאינו בריא או כשיר.

התאוריה פורסמה לראשונה במאמר בשנת 1975. למרות הביקורת הרבה שהופנתה כלפיה בשנים הראשונות לפרסומה, כיום רוב החוקרים בתחום מכירים בכוחה להסביר לפחות חלק מהתופעות הנצפות של תקשורת בקרב בעלי חיים.

תוכן עניינים

1 הצבי והזאב - הקרבה למען הכלל או פרסום אמין?
2 זולתנות ויוקרה
3 עקרון ההכבדה וההתנהגות האנושית
4 טווסים, אלטרואיזם, ועקרון ההכבדה
5 ראו גם
6 לקריאה נוספת
7 קישורים חיצוניים

[עריכה] הצבי והזאב - הקרבה למען הכלל או פרסום אמין?

צבי תומפסון

אחת הדוגמאות המפורסמות ליישומו של עקרון ההכבדה היא בהסברת התנהוגותו של צבי: לא פעם, כשצבי מבחין בטורף הוא נעמד ומתחיל לרקוע ברגליו ולנבוח, כשהוא מישיר מבט לעבר הסכנה. אם הטורף מתקרב, הצבי מפנה את אחוריו אל הטורף ומתחיל לנתר כלפי מעלה, באמצעות כל ארבעת רגליו. קשה להסביר התנהגות זו, המסכנת את הצבי הן בחשיפתו לטורף, שאולי לא היה מודע לקיומו, והן בכך שהיא גוזלת ממנו זמן ומאמץ יקרים שהיו יכולים לשמש אותו במנוסתו.

כמו הסברים רבים אחרים המתבססים על טובת הכלל, ההסבר המקובל, לפיו הצבי מזהיר את חבריו ללהקה, אינו מספק, כיוון שגן "אנוכי" היה מגדיל את הסיכוי של בעליו לשרוד, וכך היה מתפשט באוכלוסייה (גם אם בסופו של דבר היה גורם להכחדתה). היום יש תמימות דעים בין חוקרי האבולוציה כי יש להעדיף הסבר המתאר מצב יציב מבחינה אבולוציונית, כלומר מצב שבו גן מוטנטי אינו יכול להשיג יתרון על הגן השכיח. כך נפסלים מרבית ההסברים המבוססים על "ברירת הקבוצות" (זהו המונח המקצועי להסברים המבוססים על "טובת הכלל").

תחת הסבר זה מציע עקרון ההכבדה הסבר אחר: התקשורת אינה מכוונת אל הפרטים האחרים בקבוצה – היא מכוונת אל הטורף. בהתנהגותו מפגין הצבי את חוסנו בצורה אמינה: נביחותיו וקפיצותיו של פרט חלש או חולה היו מסגירות את מצבו בקלות, מה גם שההסתכנות בקרבה היתרה אל הטורף היא רבה ביותר עבור פרט שאינו יכול להמלט במהירות (כל מי ששיחק תופסת ודאי שם לב, שהמעזים להתקרב לתופס הם בדרך כלל אלה המשוכנעים ביכולתם לרוץ מהר ממנו). לטורף כדאי לשים לב לאותות אלה, ולהעדיף מרדף משתלם יותר, אחר אחד הפרטים החלשים. ניבוי זה זכה לאישוש בתצפיות שטח, שבהן נראה שהטורף מעדיף לרדוף אחר הפרטים שהחלו במנוסה ולא אחר הצבי המקפץ.

[עריכה] זולתנות ויוקרה

עקרון ההכבדה יכול להסביר גם התנהגות זולתנית (אלטרואיסטית) מובהקת יותר. בניגוד להסבר המקובל של ברירת הקבוצות (לפיו הפרט מקריב את עצמו למען טובת הכלל) מציע עקרון ההכבדה הסבר המבוסס על כך שההשקעה בקבוצה מעלה את יוקרתו של הפרט, משום שהיא מהוה סימן אמין למעלותיו. באמצעות תצפיות מפורטות בהתנהגותם החברתית של הזנבנים הצליחו זהבי ושותפיו לבסס את הטענה, שההתנהגות הזולתנית קשורה קשר אמיץ למדרג החברתי. לכל קבוצת זנבתנים יש שומר שנמצא במקום גבוה ומתריע בפני סכנה. השומר עסוק במשרתו, ובכך לא יכול לקלט מזון לנוח וכד', אך עדיין בוחר להשאר בעמדתו. מאבקי ה"כבוד" על עמדת השמירה מתבטאים על ידי הבאת מזון ופיתויים לשומר על מנת שירד ויתן הזדמנות לזנבן חדש.

בפרט, נראה שלעיתים קרובות מאוד העזרה "נכפית" על הפרט החלש על ידי הפרט החזק, כדי לפרסם את עליונותו בקרב חברי הקבוצה.

[עריכה] עקרון ההכבדה וההתנהגות האנושית

ניתן ליישם את עקרון ההכבדה גם להתנהגות האנושית. למשל, עקרון ההכבדה יכול להסביר כיצד התפתחו סמלי הסטטוס. לכאורה, הבזבוז הוא התנהגות לא-רציונלית, והאדם הבזבזן מפסיד ממנה. אך למעשה, סמלי הסטטוס מהווים סימן אמין לעושרו של אדם – יותר מאשר הצהרות שיכולות להתברר ככוזבות. אומנם המחיר של פרארי באירו קבוע ומפורסם, אך אותו מחיר יכול להיות נסבל עבור אדם עשיר, בעוד שאדם עני לא יוכל לשלמו, או שיצטרך להסתכן בגוויעה ברעב לשם כך. כלומר המחיר במונחים אבולוציוניים של אותה המכונית, הוא למעשה שונה עד מאוד. כיוון שלעיתים לאדם יש עניין ממשי בפרסום מידת העושר שלו, הרי שבזבזנות יכולה להיות מאוד משתלמת.

[עריכה] טווסים, אלטרואיזם, ועקרון ההכבדה

בספר שכתב אמוץ זהבי עם אשתו, אבישג זהבי, "טווסים, אלטרואיזם, ועקרון ההכבדה – חברה ותקשורת בעולם החי" מיושם עקרון ההכבדה כדי להסביר שלל תופעות בעולם החי – החל במיני הקישוטים, הקולות והריחות המשמשים לתקשורת אצל יצורים רב-תאיים, דרך התקשורת הכימית הבין תאית, וכלה בהתנהגויות שונות, ובפרט מיני התנהגויות זולתניות שסותרות-לכאורה את טובת הפרט.