מלחמת רוסיה-תורכיה, 1735-1739
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמה זו, בין רוסיה והאימפריה העות'מאנית, שהתנהלה בין השנים 1735 - 1739, פרצה עקב חילוקי דעות לגבי תוצאות מלחמת רוסיה-פולין של 1733 - 1735 ופשיטות הולכות ונשנות של הטטרים מקרים. כמו כן, המלחמה סימלה את המאמץ הרוסי ההולך וגובר למען גישה לים השחור.
[עריכה] הדיפלומטיה הרוסית טרם המלחמה
עם פרוץ המלחמה, רוסיה השיגה מצב בינלאומי מבטיח כאשר כרתה מספר בריתות עם איראן (אשר הייתה במהלך מלחמה עם העות'מאנים) במהלך 1792 - 1735 ותמכה בהמלכתו של אוגוסט השלישי לכס המלכות הפולני ב-1735 במקומו של העוצר הצרפתי סטניסלב לשצ'ינסקי, שהוצע לתפקיד על ידי צרפת הפרו-טורקית.
[עריכה] מהלך המלחמה
ה"קאזוס בלי" (עילה למלחמה) היה הפשיטות הטטריות באוקראינה בסוף 1735 והמערכה הצבאית של החאן הקרימני באזור הקווקז. ב-1736 המפקדים הרוסים כבר חזו את תפיסתם של העיר אזוב וחצי האי קרים.
ב20 במאי 1736, צבא דנייפר (שעמד על 62,000 איש) תחת פיקודו של פילדמרשל ברקהארט כריסטוף פון מיניך כבש בסערה את הביצורים העות'מאנים בפרקופ, וב-17 ביוני את העיירה בחצ'יסאראי. למרות זאת, המחסור באספקה, בנוסף להתפרצותה של מגפה, אילצו את מיניך לסגת לאוקראינה. ב19 ביוני צבא דון (שעמד על 28,000 איש וגם היה צבא רוסי), תחת פיקודו של הגנרל פטר לאסי, ובעזרתו של צי דון שהיה תחת פיקודו של סגן האדמירל פטר ברדאל, כבש את מצודת אזוב.
ביולי 1737, צבאו של לאסי (שכלל כבר 40,000 חיילים) צעד לקרים, כאשר הוא גורם למספר תבוסות בצבאו של החאן מקרים. אך למרות ההצלחה, לאסי וצבאו נאלצו לשוב על עקבותיהם, שוב עקב מחסור באספקה.
אוסטריה, שהייתה בעלת ברית של רוסיה עוד מ-1726, נכנסה למלחמה נגד האימפריה העות'מאנית ביולי 1737, אך הובסה בעצמה כמה פעמים. בחודש אוגוסט רוסיה, אוסטריה והטורקים החלו במשא ומתן בעיר נמירוב, שעתיד היה להיות עקר וחסר תועלת. ב-1738 לא היו מבצעים צבאים משמעותיים, ויתר על כן, רוסיה נאלצה לסגת מערים שהיא החזיקה בהן עקב מגפות קשות.
[עריכה] שלב המלחמה האחרון
ב-1739 צבאו של מיניך חצה את נהר הדנייפר, הביס את הטורקים בסטבוצ'ני וכבש את מבצר חוטין (ב-19 באוגוסט) ואת העיר יאסי. אוסטריה, לעומת זאת, הובסה בשנית על ידי הטורקים ונאלצה לחתום עם האימפריה העות'מאנית על הסכם שלום נפרד ב-21 באוגוסט. הסכם זה, בנוסף לאיום הממשמש ובא מפלישה שבדית, אילץ את רוסיה לחתום על חוזה השלום בבלגרד עם האימפריה העות'מאנית ב-18 בספטמבר. לפי הסכם זה, רוסיה קיבלה את אזוב אבל נשללה ממנה הזכות להשאיר את הצי הרוסי בים אזוב או לבנות שם ביצורים.
בסופו של דבר, המטרות העיקריות של הרוסים לא הושגו; תוצאות המלחמה, שעלתה בחייהם של כ-100,000 חיילים רוסים, היו חסרות חשיבות. רוסיה הצליחה לשפר רק במעט את מצבה לאחר הסכם פרוט ב-1711. שיתוף הפעולה וה"איחוד" הצבאי בין האימפריה העות'מאנית לשבדיה, שהתהדק ב-1739 בעזרת דיפלומטיה צרפתית, יצר רקע עוין למדיניות החוץ הרוסית העתידה לבוא.
