מלחמת לפלנד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת לפלנד – השם שניתן לסדרת קרבות בין פינלנד וגרמניה הנאצית בין ספטמבר 1944 ואפריל 1945. השם ניתן לאירועים אלה משום שהתרחשו במחוז הצפוני ביותר של פינלנד לפלנד. כבר בקיץ 1943 החל הפיקוד הגרמני העליון להכין תוכניות למקרה שפינלנד תחתום הסכם שלום נפרד עם ברית המועצות. הגרמנים תכננו להסיג את כוחותיהם צפונה על מנת להגן על מכרות הניקל בקרבת פטסאמו (אז עיר נמל בפינלנד כיום פצ'נגה ברוסיה). במהלך חורף 1943-1944 שיפרו הגרמנים את תשתית הכבישים שבין צפון נורבגיה לצפון פינלנד תוך שימוש נרחב בכוח אדם מבין שבויי המלחמה (רבים מהם נשבו בדרום אירופה והיו עדיין במדי הקיץ שלהם, רבים גוועו), כמו כן הוקמו באזור מחסנים בהם נאגרה אספקה רבה. ולכן כאשר בספטמבר 1944 חתמה פינלנד הסכם שלום עם ברית המועצות היו הגרמנים מוכנים.
בעוד שכוחות הקרקע הגרמניים נסוגים צפונה, הצי הגרמני מיקש את מבואות הים לפינלנד וניסה לכבוש את האי הפיני "סורסארי" (Suursaari) שבמפרץ פינלנד לפני שייפול בידיים סובייטיות, במבצע כושל המכונה "טאנה מזרח" (Tanne Ost). על אף שקצינים מהוורמאכט והצבא הפיני ניסו לארגן נסיגה שקטה, פרצו קרבות בין כוחות גרמנים ופינים אפילו לפני שנחתם הסכם השלום הפיני־סובייטי המקדים. הקרבות התחזקו כשהפינים ניסו לעמוד בדרישה הסובייטית שכל הכוחות הגרמניים יגורשו מפינלנד. הפינים הועמדו במצב דומה לאיטלקים והרומנים שלאחר שנכנעו לבעלות הברית, נאלצו להלחם על מנת לשחרר את אדמותיהם משלטון הכוחות הגרמניים. משימתם של הפינים הסתבכה בשל הדרישה הסובייטית להשבית את רוב הצבא הפיני, אפילו בזמן המערכה נגד הגרמנים.
המפקד הפיני, גנרל היאלמאר סילאסבו (Hjalmar Siilasvuo) שכוחותיו ניצחו את הצבא האדום בקרב סואומוסאלמי (Suomussalmi), הוביל את הפעילות כנגד הגרמנים ובאוקטובר ונובמבר 1944 גרש אותם מרוב השטח הצפוני של פינלנד. הכוחות הגרמנים בפיקודו של הגנרל לותאר רנדוליץ הגיבו בהרס שטחים נרחבים בצפון פינלנד תוך שימוש בטקטיקה של אדמה חרוכה. יותר משני שליש ממבני המגורים באזור זה נהרסו ובירת המחוז רובנאימי נשרפה עד היסוד. בנוסף לאובדן הרכוש המוערך בשווה ערך ל-$300 מיליון דולר (של שנת 1945), כ-100,000 תושבים הפכו לפליטים, מצב שהחמיר את בעיית השיקום שלאחר המלחמה. (לאחר המלחמה הורשע רנדוליץ בפשעי מלחמה ונידון ל-20 שנות מאסר). הכוחות הגרמנים האחרונים גורשו באפריל 1945.
האבדות הצבאיות היו מועטות יחסית: כ-1,000 פינים וכ-2,000 גרמנים.
