חוק שימור החומר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק שימור החומר (מכונה גם חוק שימור המסה) קובע שמסה במערכת חומרים מסוימת אינה יכולה להופיע או להיעלם, אם כי היא יכולה לשנות צורה.
החוק נוסח לראשונה בצורה ברורה על ידי לבואזיה, אך מדענים אחרים כדוגמת לומונוסוב הביעו אף הם רעיונות דומים במאה ה-18. בניסוחו של לבואזיה:
המסה הכוללת של המגיבים בתגובה כימית תהיה שווה תמיד למסה הכוללת של התוצרים.
כלומר, לפי חוק שימור החומר, חומר אינו יכול להיהרס או להיווצר. את החוק אפשר לנסח באופן סטויכיומטרי, כאמירה שמספר האטומים של כל יסוד במגיבים יהיה תמיד זהה למספר האטומים של אותו היסוד בתוצרים של התגובה.
חוק שימור החומר הוא תקף בחיי היום יום, כי התפרקות אטומים היא אירוע נדיר יחסית. החוק שגוי בכל הקשור לתהליכים גרעיניים. בתהליכים אלו גרעין של אטום של יסוד אחד עשוי להפוך לגרעין של יסוד אחר, תוך פליטה או בליעה של אנרגיה. החוק המדויק (והכללי יותר) שתקף הן בחיי היום יום והן עבור תהליכים גרעיניים הוא חוק שימור האנרגיה. מאחר שאנרגיה שקולה למסה (לפי E=mc²), חוק שימור החומר הוא מקרה פרטי של חוק שימור האנרגיה, שתקף בכל המקרים שבהם מסה איננה הופכת לאנרגיה. למעשה, ברוב המכריע של התגובות הכימיות, חוק שימור החומר איננו לגמרי מדויק, כי הוא אינו מתייחס לאנרגיה הנפלטת או הנבלעת בתגובה. אך האנרגיה הזו בדרך כלל מהווה חלק זניח מהמסה.
מקרה נוסף שבו החוק אינו תקף הוא בתהליכים יחסותיים, כלומר כאשר עצמים נעים במהירויות קרובות למהירות האור, שם משתנה המסה בהשוואה למסת המנוחה.
