אשכבה (מחזה)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
אשכבה הוא מחזה שחיבר חנוך לוין, האחרון שביים בחייו.
המחזה מבוסס על שלושה סיפורים שניכתבו על-ידי צ'כוב:
- סיפור ראשון, על אדם זקן שמאבד את אשתו, ורק לקראת רגעיה האחרונים הוא מגלה שלא העריך אותה - וככל שמתקרב למוות, מתגלה לו שהוא "ביזבז" את חייו. אדם רכושני, הוא בונה ארונות קבורה למחייתו, וכן לא רואה את המוות כקץ חייו של אדם, אלא כקידום של העסק שלו, שמותו שלו מגיע.
- סיפור שני, על נהג כירכרות, שאיבד את בנו ולא מוצא אדם לשתף אותו בסיפור, ולחלוק איתו את כאבו. נוסעיו כולם הם שיכורים או זונות שמפנטזים להגיע לעולם העושר, ואינם מצליחים לקבל כאב של אחר, כיוון שעסוקים בפיתרון הבעיה שלהם.
- סיפור שלישי, על משרתת בעלת תינוק, אשר מנסה להצילו מכוויותיו האיומות שחטף כשבעלת הבית שהעסיקה אותה שפכה על התינוק דלי מים רותחים.
גם בונה הארונות וגם האישה בעלת התינוק שניהם מגיעים לחובש, כשמקווים שיציל את החיים שלהם (פעם האישה הזקנה, אחר כך התינוק ולבסוף בונה הארונות), לכולם אומר אותו הדבר, ותמיד אותו אדם לבסוף מת. הדוקטור מסמל את התקווה של אותם אנשים, ואיך הוא תמיד מאכזב.
כשדמות בהצגה מתה הגיעו כמן "מלאכי מוות". אותם המלאכים מאוד אנושיים, הם בכל פעם מבינים את הצער של הסובבים את המת, ושל המת עצמו. הם מצחיקים, הם תומכים, הם מבינים- המוות הוא אנושי.
התנועה על הבמה הייתה כל הזמן מעגלית. הדמויות חיו בהתרוצצות במעגלים, ובלי להגיע לשום מקום. אך בתחילת ההצגה ובסופה חצתה את הבמה ציפור לבנה לכיוון אחד, ולכיוון השני בסוף. - כשאנחנו חיים אנחנו לא מגיעים לשום-מקום, ובעצם הדרך בגדול שלנו היא הדרך לחיות, והדרך למות.
רב התפאורה הייתה מואנשת. רהיטים מהלכים, דמויות שחורות שמזיזות את החפצים (כשרקע הוא שחור).- יוצר מן יצור כלאיים בין דומם לחי - רגישות ורכושנות.
המחזה הוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-19 במרץ 1999.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- חנוך לוין, מחזות 10 - אשכבה ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד. הטקסט המלא של המחזה.
- מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת משכל, 2001, עמ' 221-225.
