אשור-אבליט הראשון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אַשוּר-אֻבַּלִיט הראשון, (1356/1354 – 1321/1318 לפנה"ס ?), מלך אשור, בן אֵרִיבָּ-אַדַד'. אשור-אבליט החל את מגמת ההתפשטות האשורית לאחר שנים של כניעה למיתני. מאבק זה הביא להתערערות היחסים בין הממלכה האשורית לאימפריה החתית.
בימים הראשונים של מלכותו היה אשור-אבליט ואסל לטושרטה מלך מיתני, אולם לקראת 1340 לפנה"ס מרד בו. המרידה תוזמנה היטב, שכן בו בזמן פלשו החתים בראשות מלכם, שופלוליומש, לאזור. מיתני קרסה תחת הלחץ ואשור השתחררה משלטונה, ואף כבשה חלקים מהממלכה.
לאחר אירוע זה החל אשור-אבליט לכנות עצמו "מלך המלכים" ו"אחי הפרעה". לפי התכתבויות שערך עם השושלת הפרעונית ניתן להסיק שכינויו לא היו רחוקים מן האמת. הוא שינה את שם ממלכתו מסוּבָּארטוּ לאשור (על שם האל שעמד בראש הפנתיאון של עמו), היות ולשם הישן נתלוותה משמעות מבזה.
מלך בבל שמח לשאת את בתו של אשור-אבליט, ונכדו אף ירש לכתר הבבלי. לאחר שנכדו נרצח בידי קבוצת אצילים כשדיים, פלש אשור-אבליט לבבל, ועמד מאחורי מלחמת אזרחים שפרצה בארץ. סוף המלחמה בא בהמלכת קריזאלו השני לכס הבבלי.
את אשור-אבליט ירש בנו, בל-ניררי (לעיתים אנליל-ניררי), שנאבק אף הוא בבבלים.
