שקיעת האימפריה הרומית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שקיעת האימפריה הרומית הוא מונח היסטוריוגרפי המתייחס לתקופת הזמן שבה נחלשה ולבסוף נפלה האימפריה הרומית המערבית. לסקירה מפורטת של הליכי שקיעתה של האימפריה, ראו הערך שלהי העת העתיקה.
נקודת הפתיחה לתקופת השקיעה של רומא שנויה במחלוקת בין היסטוריונים, ומשתנה בהתאם לתאוריות השונות בהן מחזיקים אותם היסטוריונים בנוגע לסיבות לנפילתה.[1] עם זאת, מקובל להצביע על התקופה החל מאמצע המאה הרביעית כנקודת זמן בה ניתן להבחין בהחלשות משמעותית של חלקה המערבי של האימפריה וכפיפות הולכת וגוברת שלו לאימפריה המזרחית. מקובל לראות בקץ השלטון המאוחד באימפריה, אחרי מותו של תאודוסיוס הראשון בשנת 395 את הנקודה בה החלה השקיעה הופכת מוחשית יותר. בשנת 410, כאשר כבש אלאריק הויזיגותי את רומא, חדלה זו להוות כוח של ממש.
מטעמי נוחות, רבים נוהגים לתארך את מועד נפילתה הסופי של האימפריה במועד הדחת הקיסר המערבי האחרון, רומולוס אוגוסטולוס, ב-4 בספטמבר 476. עם זאת, חשוב לזכור כי האימפריה המערבית חדלה להיות אימפריה או גורם משמעותי כבר כמה עשרות שנים לפני כן.
את המונח "שקיעת האימפריה הרומית“ טבע ההיסטוריון אדוארד גיבון בספרו הנודע "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" מן המאה השמונה עשרה. גיבון טען כי הסיבה העיקרית לנפילת האימפריה הייתה הנצרות, ששחקה את רצונם של הרומים למלא את "חובתם האזרחית" בשירות צבאי, והפחיתה את עניינם של התושבים בחיי העולם הזה לטובת ההבטחה לעולם הבא.
אנרי פירן הציג את "תזת פירן" שלו בשנות העשרים של המאה הקודמת, במסגרתה טען כי האימפריה לא שקעה ונעלמה בבת אחת אלא המשיכה באופנים כאלו ואחרים עד תחילת כיבושי האיסלם במאה השביעית.
תאוריה אחרת שהעלה ההיסטוריון פיטר בראון בשנים האחרונות דחתה את הרעיון שהאימפריה הרומית "נפלה" ובמקום תר אחר מאפיינים של "שינוי" שהתרחשו לאורך מאות שנים, כשהוא מבחין בשורשי תרבות ימי–הביניים כבר בתרבות הרומית, עם מעבר והשתנות הדרגתית משלב לשלב בלא שבירה חדה.
[עריכה] הערות
[עריכה] לקריאה נוספת
- Alexander Demandt (1984). Der Fall Roms: Die Auflösung des römischen Reiches im Urteil der Nachwelt.
