ראסל שוויקארט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
|
| פרופיל אסטרונאוט | |
| לאומיות | אמריקאי  |
| בחירה לאסטרונאוט | 1963 |
| פרישה | 1979 |
| זמן שהייה בחלל | 10 ימים ושעה אחת |
| נולד | 25 באוקטובר 1935 |
| מקום לידה | נפטון, ניו ג'רזי |
| משימות | |
| אפולו 9 |  |
ראסל לואיס "ראסטי" שוויקארט (נולד 25 באוקטובר 1935), נולד בנפטון, ניו ג'רזי. אסטרונאוט בתוכנית אפולו. שירת בנאס"א בשנים 1963 - 1979. השתתף כטייס מודול הירח של משימת אפולו 9.
תוכן עניינים |
[עריכה] השכלה
בוגר במדעים בהנדסה אווירונאוטית ומוסמך במדעים באוירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. למד במעבדה לאסטרונומיה ניסויית של המכון, ועבודתו שם כללה מחקרים בפיזיקה של האטמוספירה העליונה, מעקב אחרי כוכבים, וייצוב של תמונות של כוכבים.
[עריכה] שירות צבאי
היה טייס בחיל האויר האמריקאי והמשמר הלאומי, משנת 1956 עד שהצטרף לנאס"א.
[עריכה] שירות בנאס"א
היה אחד מ-14 האסטרונאוטים שנבחרו באוקטובר 1963, בקבוצה השלישית. היה טייס מודול הירח של אפולו 9, במרץ 1969. במשימה זו, במהלך פעילות חוץ רכבית שנמשכה 46 דקות, בדק את ציוד תמיכת החיים שהותקן במינשא הגב שלו, ציוד ששימש מאוחר יותר במשימות שנחתו על הירח. היה מפקד גיבוי של משימת סקיילאב הראשונה ב-1973. בעקבות אובדן מגן החום של סקיילאב בזמן השיגור, קיבל את אחריות על פיתוח רכיבים ותהליכים הקשורים להרמת מגן השמש ופריסת לוחות התאים הסולריים שנפגעו.
בסיום תוכנית סקיילאב עבר שוויקארט למפקדת נאס"א בוושינגטון, שם היה מנהל יחסי משתמשים במשרד היישומים. בתפקיד זה היה אחראי על העברת טכנולוגיית נאס"א אל השוק האזרחי ועבודה עם משתמשי טכנולוגיה כדי להכניס את צרכיהם אל תוכניות נאס"א. עבד גם על מדיניות באשר למטען מעבורת החלל.
[עריכה] לאחר נאס"א
בשנת 1977 הצטרף לצוות של מושל קליפורניה ג'רי בראון, ובמשך שנתיים היה עוזרו לענייני מדע וטכנולוגיה. בתפקיד זה, הוביל אימוץ של טכנולוגיות חדשות על ידי סוכנויות המדינה. היה גם איש קשר לתעשיית האלקטרוניקה והחלל של המדינה, כמו גם סוכנויות מחקר פדרליות. היה אחראי על שירותי החרום והמשמר הלאומי של המדינה. בעקבות התקרית בכור הגרעיני באי שלושת המיילים, היה ראש כוח משימה שקבע המלצות למוכנות לשעת חירום במקרה של תאונות בכורים גרעיניים.
במהלך שירותו במשרד המושל היה בחופשה מנאס"א. הוא התפטר סופית משירות ביולי 1979.
לאחר התפטרותו, מונה ליו"ר נציבות האנרגיה של קליפורניה, באוגוסט אותה שנה. נציבות זו, המורכבת מחמישה נציבים ועובדים אחרים, אחראית על קביעת מיקום של תחנות כוח, תחזיות היצע וביקוש של אנרגיה, שימור, ופיתוח מקורות אנרגיה חלופיים. הוא שירת בנציבות במשך חמש שנים וחצי, מתוכן שלוש וחצי כיו"ר.
בשנים 1988 - 1989 היה יו"ר פאנל ביקורת בטיחות של תוכנית אנטארקטיקה של ארצות הברית עבור מנהל קרן המדע הלאומית. הדו"ח הביא לבנייה מחדש של התוכנית האמריקאית באנטארקטיקה, כדי לשפר את הבטיחות שם. בשנים 1997 - 1998 היה יו"ר של ועדה דומה, שדיווחה לבית הלבן והקונגרס, והביאה לבניה מחדש של תחנת אמונדסון-סקוט בקוטב.
היה מייסד ויו"ר של קורייר סאטלייט סרביסס, חברה שעסקה בפיתוח לווייני תקשורת זולים במסלול נמוך. לאחר מכן היה סמנכ"ל של CTA, ומנהל מערכות מסלול נמוך שם.
ייסד והיה נשיא של עמותת מגלי החלל, המאגדת 300 אסטרונאוטים מ-29 מדינות.
בשנים 1996 - 1998 היה יו"ר ומנכ"ל חברת ALOHA נטוורקס, העוסקת בציוד גישה אלחוטי מהיר לאינטרנט.
כיום הוא יו"ר מועצת המנהלים של קרן B612, ארגון ללא מטרות רווח המקדם פתרון לאפשרות של פגיעת אסטרואיד בכדור הארץ על ידי הסטתו ממסלולו, בעזרת הצמדת מנוע לפני השטח שלו.
[עריכה] עיטורים ואותות כבוד
- אות השירות המצטיין של נאס"א, 1969
- פרס מיוחד של האקדמיה הלאומית לאמנויות ומדעי הטלוויזיה (פרס אמי), 1969, על העברת שידור הטלוויזיה הראשון מהחלל
- אות הפדרציה הבינלאומית לאוירונאוטיקה, 1970, על תפקידו באפולו 9.
- אות השירות יוצא הדופן של נאס"א, 1973, על תפקידו בהצלת סקיילאב.
