משחקי הקודש ביוון העתיקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
משחקי הקודש, הלא הם התחרויות ספורטיביות התנהלו אמנם בתוך הגימנסיון עצמו והתקיימו מיפגשים בין-גימנסיוניים, והגם שמתוך הזיקה האמיצה בין הפעילות הספורטיבית לבין הפולחן, נשאו התחרויות חותם דתי-יוקרתי, כשכל גימנסיון סוגד לפטרון המיתולוגי שלו, הרי החשובים והמפורסמים מכל היו "מישחקי הקודש", אשר בסיומם הוענק למנצח זר עלי דפנה, כפות תמרים, כרפס, או עטרת קלועה מענפי זית, ומזה בא גם שמם האחר - "מישחקי הכתר" ("דיאדמה" ביוונית). על אלה אומר לוקיאנוס בחיבורו "דו-שיח על הגימנסטיקה": "אין ערכם החיצוני של הפרסים עומד לנגד עינינו. אנו רואים בהם רק סמל לניצחון, סימן היכר לאחד שגבר על האחר ... עבור אלה שאינם מתחרטים על המאמץ והעבודה שהשקיעו, מעדן הניצחון אף את הבעיטות שספגו", ובמקום אחר הוא מוסר כדלקמן: "וכאשר תשמע איזה כבוד מעניקים לאתלטים, ואיך זה אשר גבר על מתחריו על הכתר, שקול בערכו לאלים עצמם".
לא בכדי הוענקו למנצחים זרים מצמחים טבעיים. הפרס נועד להיות זמני, כדי שלא ינוח המנצח "על זרי דפנה (מלאכותיים)". המנצח אמור להתאמן ולהתכונן לתחרות הבאות ולא להתענג על "ארון הגביעים" שבביתו. זאת ועוד, כל זר נקטף מצמח או עץ המקודש לאל זה או אחר, ולמשל באולימפיה היה הזית העץ המסמל את ראש האלים, זאוס בכבודו ובעצמו. הנחת הזר על ראש המנצח סמלה, ולו לרגע קט, את אלוהותו. כמו כן הקפיד היווני, עד כמה שאפשר, שלא לחרוג מהטבע ואף להשתלב בו, מה ששיקף את האמונה הפאנתאיסטית שלו, ועל כן ייחס חשיבות רבה לפרסים טבעיים. הגימנסיון נבנה, למשל, בהשתלבות אופטימלית עם הטבע.
ידועים ומפורסמים היו חמישה מוקדים של מישחקי הקודש, והללו נחלקו, גיאוגרפית, בין האזורים הבאים:
תוכן עניינים |
[עריכה] המשחקים הפיתיים
הללו, או גם כפי שנקראו המישחקים הדלפיים, התקיימו במחזוריות כל ארבע שנים, החל משנת 582 לפנה"ס, בעיר דלפי (דלפוי) לכבוד אפולו. התחרויות כללו התמודדויות מוסיקליות, מירוצי מרכבות וסוסים. המנצח זכה בתפוח מהעץ המקודש לאפולו. מקדש דלפוי (או "פיתו", על שם נחש הפיתון המיתולוגי שאפולו הרגו) שכן בשטח העיר הפוקית קריסה, ולפי האגדה הקים אפולו את המקדש שהתנשא בצורת מדרגה על גבי מורד תלול מתחת לצוקי פרנסוס הזקופים. אזור זה שימש סלע מחלוקת בין תושבי דלפוי וקריסה. הראשונים הזעיקו את ערי הצפון, הקימו ברית דתית כחבר שיפרוש חסותו על המקדש ויהיה מופקד על עריכת המישחקים. אין זה הפעם היחידה שמוקד תחרותי מתמסד כתוצאה ממריבה בין כמה ערים, ובסיומה מתנהלים מישחקי ספורט מקודשים המנציחים את השלום ביניהן.
[עריכה] המישחקים האיסתמיים
הללו נערכו בקורינתוס שבמעבר האיסתמוס במרכז יוון. התחרויות התקיימו אחת לשנתיים, החל מ-582 לפנה"ס, לכבוד פוסיידון (אל הים), אחי זאוס, וכללו תחרויות שיט וחתירה. הפרס למנצחים היה זר קלוע מענפי עץ האורן.
[עריכה] המישחקים הנמאיים
הללו הוקדשו לזאוס, ראש האלים ונחגגו, החל משנת 573 לפנה"ס, אחת לשנתיים. התחרויות, לזכר שמות אנשים שנפטרו, נועדו למשתתפים ממוצא דורי והפרס למנצח היה זר עלי כרפס.
[עריכה] המישחקים הפאן-אתנאיים
מישחקים אלה נערכו לכבודה של האלה אתנה והחל משנת 566 התקיימו באתונה כל ארבע שנים. מדובר על המסורת בדבר איחודה של אתיקה, שאתונה הינה המרכז הגדול בה, ושנקשרה בשמו של המלך האגדי תזאוס. לפי המסורת שחרר מלך זה את ארצו מעולה של כרתים ולאחר מכן הקים את העיר אתונה על ידי שאסף את תושבי אתיקה וקיבצם לעיר אחת. הוא יסד את חגיגות הפאנאתנאיה לרגל איחוד זה.
[עריכה] המישחקים האולימפיים
מישחקים אלה היו המפורסמים מכל. מקורם, כך דומה, בפויניקיה, עוד במאה ה-15 לפנה"ס (הרבה לפני אברהם אבינו) לכבוד מלקרת, האל של צור, ומשם נדדו ליוון, יחד עם גלי מסחר. למרות שארכיאולוגית ניתן לקבוע כי המישחקים באולימפיה קדמו למאה השמינית לפנה"ס, הוסדרו אלה ונתארגנו במתכונת מיוחדת החל משנת 776 לפנה"ס ואילך במחזוריות של כל ארבע שנים. המישחקים התכנו בשם "מישחקי שנת החמש", וזאת מכיוון שבכל מחזור ספרו שנה אחת פעמיים, והיא השנה הרביעית - מועד עריכת התחרויות, וגם השנה הראשונה שנספרת לקראת המחזור הבא. המישחקים נערכו בחרדת קודש, בשל ראשוניותן, המיתולוגיה שנקשרה בהן וזיקתן לזאוס, ונספרו בזה אחר זה. גם מישחקים שלא הגיעו אליהם מתחרים בשל התנהלות מלחמות נספרו כאילו נערכו ושוחקו, וזאת מכיוון שהיוונים לא רצו לשבש את המחזוריות ולהמיט על עצמם אסון מ"גבוה". מסיבה זו שימשו המישחקים בסיס לקביעת תאריכים שונים בהיסטוריה על ידי היסטוריונים קדומים, ואחד מהם היו יוסף בן מתתיהו. עד שנת 393 לספ', היא שנת ביטול המישחקים, נערכו באולימפיה 292 אולימפיאדות.
אולימפיה, השוכנת בדרום-מערב יוון, בחצי האי הפלופונסי, (275 ק"מ דרומית-מערבית לאתונה) הוקדשה לזאוס ולהרה אשתו. הייתה לאזור מפורז בין שלוש ערים יריבות: ספרטה, פיסה ואליס. אזור אולימפיה נחשב לאתר הנהנה מחיסיון והמסמל את קץ היריבות בין אותן ערים, ומכאן מאפיין השלום שלו. פעל כאן גם אלמנט המשקף את הספורט בכלל, שהוא הסובלימציה של האגרסיה.
נתוני המקום - עמק אלפאיוס המרשים, על שם הנהר שפילס בו דרכו, הר קרונוס, אבי משפחת האלים, המוקף גאיות ומישורים - העניקו לאולימפיה תנאי פתיחה מאוד מעודדים.
המישחקים האולימפיים, שהיוו ביטוי חשוב לתנופה הגימנסיונית היוונית, נשאו אופי פאן-הלני, והפכו מתוך כך לגורם חשוב שאיחד את עמי יוון ושבטיה, ולו לפרק זמן קצר ביותר.
יוון שעמדה כאמור בסימן ביזוריות וידעה מלחמות פנימיות ומאבקים מתישים, שקדה לשמור על שקט ביטחוני-צבאי במהלך חודש אוגוסט, בו התקיימו המישחקים. חודש זה הוגדר והתכנה בשם "חודש השלום" והתקדש בעבותות הדת. הרעיון שעמד מאחורי הכרזת "חודש השלום" היה לאפשר לספורטאים ולצופים להגיע למישחקים, לצפות בהם ולחזור מהם בשלום. עיר שהפרה במזיד את שביתת הנשק הכוללת נענשה בחומרה רבה, ונודעו מקרים בהם נשרפה עיר מורדת ונחרבה ותושביה נמכרו לעבדות. המיתחרים שהגיעו לאולימפיה מכל רחבי יוון ובכלל מהעולם היווני, לרבות הצופים-האורחים, נחשבו למקודשים ולבעלי חסינות, שחלילה מלפגוע בהם. על רקע זה מסתברת ההוראה שאסרה על הכנסת כלי נשק למיתחם האולימפי במהלך המישחקים.
שלושה חודשים קודם לטקס פתיחת המישחקים עברו כרוזים, עטורי זרי זית, בכל רחבי יוון על מנת להודיע על קיום האירוע המיועד ועל חודש השלום שנלווה לו. תשעה חודשים לפני כן נבחר חבר אנשים בשם "הלאנודיקאס", שמנה תחילה צמד אנשים ואחר כך עשרה חברים, בני העיר אליס הסמוכה, שהייתה מופקדת על עריכת המישחקים. הללו נבחרו על פי גורל, כנוהג שהיה מקובל ביוון, ונאלצו, מתוך כך, לנטוש את עסקיהם ולהעתיק את מקום מגוריהם לאולימפיה גופה. היה זה כדי להתמסר ללימוד חוקי המישחקים ותקנוני התחרויות, כשקבוצה מיוחדת של פקידים, "שומרי החוקה", בחנה את טיב עבודתם.
חבר ההלאנודיקאס נרתם בחודש האחרון, קודם לפתיחת המישחקים, לפקח על מהלך אימוני המיתחרים. בחודש זה נבחנו האתלטים, ורק המצטיינים, לאחר תחרויות מוקדמות, הורשו להשתתף. סמכות חבר זה הייתה רחבה, ועד למידה כזו, שהיה בסמכותם להעניש ספורטאים במלקות או להטיל עליהם קנסות כספיים. אתלט שנעדר מן האימונים בחודש זה, נפסל מלהתחרות.
המישחקים נערכו במשך חמישה ימים בחודש אוגוסט ונפתחו בתהלוכת המשתתפים וכל בעלי התפקידים מהעיר אליס הסמוכה ועד לאולימפיה. הללו התכנסו ברחבת המקדש המרכזי של זאוס, ושם, מול פסלו האדיר של ראש האלים, העשוי זהב ושן ואשר היתמר לגובה של 12 מ' (בתנוחת ישיבה), נערך טכס השבעה קדוש ומרשים.
זכות ההשתתפות במישחקים הוענקה לכל יווני בן חורין, שלא הואשם ברצח, בהפרת שלום ובפגיעה בדת. בבואה נאמנה לכך עולה מן הכתובת הבאה שהתנוססה באולימפיה, בבסיס אחד מפסלי זאוס, ותיארוכה - 388 לפנה"ס, ולשונה: "לא בכוח הכסף, אלא במהירות הרגליים ועוצמת הגוף מנצחים באולימפיה". כתובת זו ביקשה להנציח את האידאל הקלסי המשוקע במישחקים ושיש בו משום ביטוי הולם לרוח הדמוקרטית שנשבה במספר ערי יוון, כלומר: אצלים ואיכרים התחרו יחדיו בתנאים שווים, אם כי יתרונם של הראשונים על פני האחרונים די ברור.
אך בל ניתמם. לכתובת הנ"ל הייתה משמעות נוספת. היא נכתבה על בסיס ה"זאנאס" - פסלי זאוס קטנים אשר "נתרמו" על ידי ספורטאים שעברו עבירה במהלך המישחקים. הכתובת בבסיס ה"זאנאס" ספרה על מהות העבירה, ולעיתים ברמז, מבצעה והעיר שממנה בא, למען יראו וייראו. הכתובת הנ"ל עשויה להצביע על ניסיונות לשחד שופטים בתחרויות, כתופעה שאנו מיודעים לה ממקורות שונים.
היום הראשון הוקדש לטכסי השבעה נוספים ולהקרבת קרבנות על ידי האתלטים ומאמניהם. היום השני נפתח במירוץ מרכבות וסוסים ונחתם בפנתאטלון (קרב חמישה). ביום השלישי, במחצית החודש, כשהלבנה במילואה, נערכו תחרויות לנערים (לגילאי 12-18), ללמדנו על החשיבות שייחסו היוונים לחינוך ולנוער בכלל. הנערים התחרו במקצועות הבאים: ריצת סטדיון (192 מ'), היאבקות, איגרוף ופאנקרטיון (שילוב בין האבקות לאיגרוף). היום הרביעי הוקדש לשלושת סוגי המרוץ: קצר, בינוני וארוך, להיאבקות, לאיגרוף, לפאנקרטיון ולריצת הופליטים (ריצה חמושה). ביום החמישי התחרו בשאר הענפים והתקיימו טכסי הענקת ה"מדליות" (זרים הקלועים מענפי הזית) למנצחים. בשעות הערב התקיימו תהלוכות דתיות וחגיגיות בהשתתפות הספורטאים והקהל, נוכח פסלו של זאוס, שנחשב לאחד משבעת פלאי תבל, שם בערה אש התמיד הקדושה של המישחקים.
היות שהמישחקים נערכו בחודש אוגוסט סבלו הצופים, והספורטאים כמובן, מחום מעיק ומציק. עם זאת מעידים המקורות על כך שהחוויה הכוללת כיסתה על התנאים הקשים.
כניסת נשים נשואות לאולימפיה במהלך המישחקים הייתה אסורה לחלוטין, פן תתפתינה למחשבות חטא. עם זאת נערכו במקום, אך במועד מאוחר יותר, תחרויות מיוחדות לבתולות בשם "הראייה", לכבודה של הארה, אשת זאוס, ושבמרכזן התקיים מירוץ לאורך 160 מ'. הגברים התחרו בעירום, כדי להפגין את גופם, להציג את חישולם, לבטא את הטבעיות שלהם ולהציג את טוהר כפיהם, ואילו הנשים ב"הראייה" התחרו ב"חצי-עירום": אזור חלציים מכוסה וכמותו חצי חזה.
בהתאם לרוח התרבות היוונית ולאידאל ההרמוניה בין גוף לרוח, התנהלו באולימפיה גם תחרויות מוסיקליות, התקיימו מופעים תיאטרליים, נשמעו נאומים פילוסופיים ואף ויכוחים בכל תחום ועניין.
פסגת שאיפותיו של כל אתלט היה לנצח בכל מישחקי הקודש, ומשעה שזה קרה, אם כי בנדירות רבה, נקרא המנצח בשם "פריודאס", כלומר מנצח המחזור, או הסיבוב.
אמנם אולימפיה רחוקה מן המוקדים העירוניים שבמרכז יוון כמו אתונה, ארגוס, או דלפוי, אך קרובה, יחסית, מאידך למושבות היווניות שמעבר לים, הוא הים האדריאטי, והכוונה לקולוניות היווניות שבדרום המגף האיטלקי. קרבה זו בולטת בשעה שניצבים בתוך ה"אלטיס" - המרכז המקודש שבאולימפיה - ומשקיפים אל עבר תריסר בתי- האוצר שבמקום, כשחמישה מהם הוקדשו על ידי ערים בסיקיליה (סיציליה) ובאיטליה, מבינים כיצד סייעה החגיגה האולימפית למושבות המערב לקיים את מגען עם המטרופולין.
מאז ראשית המישחקים - 776 לפנה"ס - נרשמו מספר תמורות במישחקים האולימפיים כדלקמן: עד 468 לפנה"ס עמדו המישחקים בסימן העליונות הספרטאית; עד שנת 400 לפנה"ס הצטיינו הספורטאים האתונאים; עד 338 לפנה"ס החלה לעלות קרנם של היוונים בני המושבות שבים האגאי ומעבר לו; מראשית התקופה ההלניסטית - סוף המאה הרביעית לפנה"ס - עולה משקלו של המזרח המיוון ויוון מתחילה לשקוע; משעה שיוון נכבשה על ידי רומא (146 לפנה"ס) אכלה המקצוענות כל חלקה טובה בערך המישחקים; בתקופת הקיסר אוגוסטוס ידעו המישחקים תחיה זמנית, ומני אז החלו לשקוע; בשנת 393 לספ' ביטל הקיסר הרומי-נוצרי, תיאודוסיוס השני, את המישחקים בשל זיקתם לפולחן האלילי. מקדשו של זאוס באולימפיה נחרב ונשרף כליל ב-425 לספ' ופסלו האדיר של זאוס הועבר לקונסטנטינופול ושם נשרף אף הוא. העמים הברברים ששטפו את אירופה בגלי שוד ושבר, הפליאו במעשי ביזה, אשר לא פסחו גם על אולימפיה. המישחקים האולימפיים התחדשו, לאחר ניסיונות כושלים בימי-הביניים, בשנת 1896, כתוצאה ממפעלו הענק של האציל הצרפתי פייר דה-קוברטאן.
