מקלע לואיס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מקלע הלואיס היה המקלע הקל העיקרי של צבא בריטניה במלחמת העולם הראשונה.
[עריכה] מפרט טכני
מקלע לואיס(גרסאת החי"ר):
- קליבר - 7.62 מ"מ
- משקל (ריק) - 11.7 ק"ג
- אורך כולל - 1270 מילימטר
- אורך הקנה - 666 מילימטר
- קצב אש - 550 כדור בדקה
- הזנה - מחסנית חיצונית מתנתקת של 47 כדור
[עריכה] רקע
הלואיס פותח על ידי אלוף משנה אמריקאי בשם איזאק לואיס. לואיס פיתח את הנשק ב-1911, וביקש להכניס אותו לשרות בצבא ארצות הברית, אך נתקל בסירוב. לואיס המתוסכל פרש ועבר לבלגיה. שם הוא הציג את הנשק בפני הצבא הבלגי. הבלגים התלהבו מהעיצוב וייצור בבלגיה החל בסוף 1913. לאחר מכן החל ייצור גם בבריטניה. עם פלישת צבא גרמניה לבלגיה ב-1914 הצטיינו מקלעי הלואיס בלחימה, וצבא בריטניה אימץ את הנשק ב-1915. מאות אלפי מקלעי לואיס יוצרו והותקנו במכוניות משוריינות, טנקים, ומטוסים. בנוסף שימשו את החי"ר הבריטי כנשק סיוע נייד, שכן היו קלים בהרבה מרוב מקלעי התקופה.
האמריקאים איחרו להכניס את המקלע לשימוש, ולכן הנשק שירת תקופה קצרה בלבד, עד שהוחלף על ידי הב.א.ר (BAR - רובה אוטומטי בראונינג). בשרות בריטניה הוחלף הלואיס רק ב 1936, עת נכנס הברן לשרות.
[עריכה] מאפייני הנשק
הלואיס הצטיין במשקל נמוך יחסית למקלעי התקופה, שאיפשר שימוש על ידי חי"ר מסתער. המשקל הקל היה תוצאה של שימוש במנגנון קירור אוויר, בניגוד לקירור המים המקובל בתקופה. מנגנון קירור האוויר הגדול הקיף את הקנה ויצר מראה יחודי לנשק. הנשק הוזן על ידי מחסנית עגולה של 47 כדורים (90 במטוסים), שמוקמה מעל הנשק, והסתובבה בעת הירי. לנשק היה דורגל מובנה.
