ארובת שרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

איור של ארובת שרב.

ארובת שרב היא טכנולוגיה להפקת אנרגיה העושה שימוש באלמנטים שאינם פוגעים בסביבה (בניגוד לטכנולוגיות אחרות להפקת אנרגיה, כמו שריפת דלקים וכדומה). עיקרו של הרעיון הוא הפקת אנרגית רוח מלאכותית בתוך מבנה סגור, תוך ניצול אנרגיית השמש.

ארובת השרב היא מבנה גלילי חלול המתנשא לגובה של כ-500 מטרים ובקוטר של כ-500 מטרים. בצדו העליון הוא פתוח, ובצדו התחתון ישנה התרחבות של הגליל המהווה את בסיסו. ארובת השרב נבנית במקום חם, יבש, וקרוב לים.

הפקת האנרגיה מתבצעת באמצעות שאיבת מי ים לראש הארובה והתזתם שם על האוויר החם שבארובה. המים מתאדים וכך מקררים את גוש האוויר שבמעלה הארובה. אוויר קר כבד יותר מאוויר חם, ולכן מתחילה צניחה של גוש האוויר לכיוון בסיס הארובה תוך כדי צבירת אנרגיה קינטית על חשבון האנרגיה הפוטנציאלית הנובעת מגובה הגוש. כאשר מגיע האוויר לבסיס הוא מתועל לכיוון טורבינות וכך מסובב אותן ליצירת חשמל.

הגה את הרעיון פיליפ קרלסון בשנת 1975. התחום פותח ונחקר בארץ בטכניון על ידי פרופסור דן זסלבסקי ונעשו עליו כ-20 דוקטורטים שונים. על פי פרסומי הטכניון, "ארובת השרב" אחת תהיה מסוגלת לייצר כ-12% מהצריכה של מדינת ישראל בנתוני 2004. בנוסף לכך היא תתפיל כמוצר-לוואי כ-200 מיליון קוב מים בשנה בעלות של כ-50 סנט לממ"ק.

עלות הקמתו של מתקן כזה מוערכת ב-1.2 מיליארד דולר וכושר ייצור החשמל שלו הוא כ-4 מיליארד קילוואט שעה. כיום הטכניון מקיים משא ומתן לבניין ארובת שרב בהודו.

חסרונות שיטה זו הם: מחירה הרב, חוסר המודולריות שלה וחוסר ההתנסות בפועל עם מבנים בסדר גודל דומה.