Virtual Private Network
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Virtual Private Network (בראשי תיבות: VPN; בתרגום חופשי: רשת פרטית מדומה) היא שיטה להעברת מידע פרטי על גבי תשתית שעיקרה או כולה בבעלות ציבורית או עם גישה ציבורית ובבעלות פרטית. הטכנולוגיה מתבססת על תשתית ציבורית (בדרך כלל רשת האינטרנט) בכדי להעביר נתונים וקול בתוך הרשת הפרטית כך שתהיה למשתמש ב־VPN גישה למשאבים ארגוניים גם כאשר אין כבל ישיר המחבר ביניהם.
השכרה, סלילה או רכישה של קווי תקשורת בינלאומיים היא תהליך מורכב ויקר ולכן ארגונים רבים מעדיפים להשתמש בתשתית ציבורית כדי להעביר מידע בין סניפי הארגון. ישנם מקרים בהם נעשה שימוש בטכנולוגיה זו גם על־ידי סוכני שטח, על מנת שיוכלו לעבוד גם כאשר הם אצל לקוח, כאשר ישנם שיקולי אבטחת מידע נוספים כמו מניעת ריגול תעשייתי ושמירה על סודות מסחריים.
ישנם מספר סוגים רשתות VPN: רשת אינטראנט ורשת טלפוניה.
[עריכה] VPN לרשתות פנים ארגוניות
כאשר משתמש מעוניין להתחבר לרשת פנים ארגונית ממקום אשר בו אין לו גישה פיזית לרשת הוא יכול להתחבר לרשת ציבורית כגון האינטרנט (בתנאי שהרשת הארגונית מחוברת אלייה) ולהיעזר בתוכנת לקוח על מנת להתחבר אל תוך הרשת הארגונית ללא צורך בחיבור פיזי אלייה.
VPN מסוג זה עושה שימוש במספר פרוטוקולי תיעול והצפנה על מנת שהנתונים שעוברים דרך רשת זו יראו רק בסניפי הארגון ולא ינתנו לפיענוח על־ידי אף אחד אחר.
בנוסף, רוב החברות מגבילות את מספר המחשבים המסוגלים להתחבר אל ה-VPN מכיוון שאם ישנו מחשב שאינו מאובטח המחובר לרשת הארגונית הוא עלול לסכן בכך את כל הרשת.
טכנולוגיות הזיהוי הנמצאות בשימוש לרוב ברשתות VPN הינן OTP וכרטיסים חכמים, הן נמצאות בשימוש מכיוון שאם היו משתמשים בטכנולוגיות של סיסמאות או טכנולוגיות אחרות המהוות קלות לפריצה הרשת הייתה הופכת להיות יותר ציבורית מאשר פרטית.
[עריכה] VPN טלפוניה
VPN טלפוני הוא לרוב אינו דבר טכני אלא נובע מהסכם שנחתם בין חברת טלפונים (לרוב סלולריים) לבין חברה מסחרית המאפשר לשנייה להשתמש בטלפונים שלה כטלפונים ארגוניים. אמנם לרוב השיחות עוברות כרגיל אבל המנוי יכול לחייג מספרים מקוצרים של הארגון ולעיתים גם מספרים פנימיים במרכזייה. ישנם גם מקרים שבהם מדובר על הבדל תמחורי בלבד בין עבודה ב-VPN לבין עבודה בלעדיו.
