אקיטה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אקיטה - כלב ממוצא יפני, בעל מבנה גוף מרובע ומוצק. אחדים ממאפייניו הבולטים של האקיטה הם זנבו המתגלגל על גבו, האוזניים הקטנות המכוונות קדימה והעיניים המשולשות. גובהו של כלב זכר הוא כ-70 ס"מ ואילו גובהה של נקבה הוא כ-60 סמ'.
לאקיטה פרווה המורכבת משלושה סוגי שיער ועל כן היא צפופה מאוד. לפרוות האקיטה מספר צבעים – אדום-עופר, שומשום (שיער אדום עם קצוות שחורים), מנומר ולבן. בכל הצבעים מלבד הלבן מופיע האורז'רו - פרווה בהירה יותר, על הלחיים, צידי הזרבובית, הצוואר והחלקים הפנימיים של הרגליים, הבטן והחלק התחתון של הזנב.
תוכן עניינים |
[עריכה] אופי
האקיטה נאמן לבעליו, צייתן, יציב. הכלב אוהב לשהות בחברת בעליו אך אינו דורש פינוק. הוא דומיננטי מול זכרים אחרים, האקיטה שייך למשפחת כלבי השפיץ והוא הגדול ביותר מבין גזעי השפיץ היפנים.
[עריכה] היסטוריה ומוצא
בשונה מכלבים אחרים, שהגיעו ליפן עם המהגרים הראשונים, קיימים ממצאים ארכיאולוגים עתיקים התואמים בצורתם ובגודלם לכלבי האקיטה. המבנה הפיזי השונה של האקיטה, המתבטא בין היתר בהיותו כלב גדול יותר, מבדיל אותו משאר הכלבים היפנים, ומכאן הסברה שהממצאים הינם של גזע זה ולא כלב אחר. בין היתר, נמצאו מגילות משנת 710 לפנה"ס המכילות ציורים ורישומים שבהם מתוארת עבודתו בציד ומצויר בדיוק רב הגזע המוכר לנו כיום בצורתו ובצבעיו.
מוצאו של האקיטה הוא מאזור העיר אודטה הידועה גם בשם "עיר הכלבים", שבחבל ארץ אקיטה שבחלק הצפוני של האי הונשו. העיר הייתה מקום המפגש של ציידי האזור, ובה התנהל המסחר.
הכלבים היו אלו שקדמו לבני האדם. המהגרים הראשונים שהגיעו לחבל ארץ זה בייתו ואימצו את הכלבים והחלו להשתמש בהם כבני לוויה בעת הציד, ה"אקיטה מטאגי" (שמטאגי פירושו צייד ביפנית), הכלבים היו מתחקים אחר עקבות החיה מרתקים אותה למרבצה ואז הצייד היה גומר את המלכה, עיקר הציד היה אחר דובים, צבאים וחזירי בר. בנוסף, האקיטה ליווה גם את הנזירים הבודהיסטים במסעותיהם הרוחניים, ושמר עליהם מפני חיות הבר.
מהמאה ה-16 עד המאה ה-18 חלו תהפוכות רבות בשלטון היפני ובאחת ההפיכות היה זה שבט סאטקה אשר השתלט על צפון הונשו. שבט זה היה נשלט על ידי מספר שוגונים, שהבולט בהם היה השוגון החמישי שנקרא גם "שוגון הכלב" וזאת משום שנולד בשנת הכלב שבלוח השנה הבודהיסטי. שוגון זה נודע באהבתו הרבה והקיצונית לכלבים והיה הראשון אשר חוקק את "חוק החמלה על יצורים חיים". אשר דומה במהותו לחוק צער בעלי חיים.
העונשים על הפרת החוק היו כבדים וכללו גם הוצאה להורג. לראשונה בהיסטוריה, בשנת 1695 הקים "שוגון הכלב" שני בתי מחסה לכלבים, שכל אחד מהם השתרע על שטח של 130 דונם במבנה טופוגרפי של הרים וצמחיה סבוכה. בבתי מחסה אלו הכלבים הסתובבו חופשיים וחיו בלהקות של כ30- כלבים. ההערכה היא שבבתי מחסה אלו היו עשרות אלפי כלבים, אך הסלקציה הטבעית עשתה את שלה.
[עריכה] אגדות וסיפורים יפניים
ישנם סיפורי עמים רבים המתארים את מערכת היחסים שנבנתה בין האדם לכלבו. האגדות הרבות על האקיטה מתארות אותו ככלב נאמן המשרת את בעליו, שומר עליו ומסייע לו במלאכת הצייד.
אחד הסיפורים היותר ידועים הוא על הכלב שירו אשר ליווה את בעליו מטגי-סטרוקו במסע ציד ארוך שבמהלכו בטעות חצו את הגבול לממלכה היריבה מעבר להרים במזרח. כיוון שהצייד שכח את רישיון הציד בביתו הוא נכלא וכלבו נשאר מילל ליד הכלא. משזה לא עזר החליט שירו לחזור הביתה. כשאשת הצייד ראתה אותו היא הצמידה אליו את רישיון הצייד ואף ציידה אותו במזון לדרך. לאחר תלאות רבות הגיע שירו תשוש ורעב לכלא להציל את בעליו, אך היה זה כבר מאוחר מידי וסטרוקו הוצא להורג. לאחר הוצאתו להורג של סטרוקו עלה שירו להר גבוהה בשטח הממלכה היריבה וילל במשך ימים ולילות. קללה הוטלה על תושבי האזור ואסונות כבדים פקדו אותם, עד שהחליטו לפייס את שירו וצרפו את אשת הציד ושירו הכלב אל כפרם. לאחר מותו של שירו נבנה מקדש בשם מקדש הכלב הזקן, על קיברו של הכלב שירו, בגבול בין שתי הממלכות היריבות, ובו מתואר סיפור של שירו במייצג מרשים.
[עריכה] פיתוח ושימור הגזע הלאומי
בשנת 1931 הוכרז גזע האקיטה היפני המסורתי כ"נכס לאומי" הראשון מבין בעה"ח היפנים, שיש לפתחו ולשמרו וכך החלו בשימור הגזע המקורי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשארו מעט מאוד מגדלים שעסקו בגידול הגזע. יפן הייתה תחת משטר צבאי ובין היתר היו הקצבות מזון לאזרחים, עובדה אשר הקשתה עוד יותר על המגדלים. עם התפשטות המלחמה, למנצ'וריה, סין, גדל הביקוש לפרוות כלבים, לצורך ייצור מעילים וכסיות. עקב גודלו של האקיטה, היה מהמבוקשים לתעשיית הפרוות. השלטון והמשטרה החלו להחרים כלבים מגזעים שונים, מלבד כלבי רועה גרמני שהיו מיועדים לעבודות צבא ומשטרה. מגדלים וחובבי הגזע החלו בניסיונות לשימור הגזע על ידי שחרור כלבי אקיטה לטבע, נתינת שמות גרמניים לכלבים, מסירתם כמתנה לזרים כדוגמת הלן קלר, טייסים ואנשי צבא אמריקניים ואף הרביעו אקיטות עם כלבי רועים גרמניים.
[עריכה] העת החדשה
עם סיום המלחמה, החל רישום מחדש של כלבי אקיטה ששרדו את תקופת המלחמה, ביוזמתו של מר קיונו. בסך הכול הצליחו לאתר 18 כלבים, שדמו לטיפוס הרצוי אבל עדיין לא היה זה האקיטה שעליו חלמו. בנובמבר 1947 חזרו והכניסו לגידול כלבים שנמצאו בכפרים מבודדים ביפן, שעקב בידודם הגאוגרפי נשארו בעלי הטיפוס הרצוי שהיה קיים לפני המלחמה ושעדיין שימש את הכפריים לציד. עד לשנת 1948 עלה מספר הכלבים שהוצגו בתערוכה ביפן לכ-60 כלבים מהטיפוס הרצוי והקרוב לכלב המקורי, ומאותה תערוכה החל השילטון המקומי לעודד מגדלים ובעלי כלבים על ידי מתן פרסים כספיים ותארי כבוד לכלבים ולמגדלים. אבל הייתה זו תחילת הדרך, ורק בתחילת שנות השישים הצליחו להגיע לטיפוסיות הרצויה במספר רב של כלבים ובמגוון רחב של קווי דם, וזאת תוך כדי בידוד הכלבים עם הטיפוסיות הלא רצויה.
במקביל התפתח בארצות הברית ה"כלב יפני הגדול", אשר נקרא שם גם בשם אקיטה - למרות ההבדל הגדול באופי ובצורה. בכלב היפני הגדול ניתן לראות את הטיפוסיות המסיבית של המאסטיף עם דמיון חיצוני גם לרועה גרמני. כיוון ששני גזעים שונים אלו נקראו אקיטה חל בלבול רב בקרב הציבור.
היוזמה הראשונית להפרדת הגזעים הייתה בשנת 1996, בקונגרס ותערוכת גזע של איגוד הכלבים היפני אשר נערך בטוקיו. בקונגרס זה השתתפו נציגים מכל העולם אשר החליטו על הפרדת האקיטה לשני גזעים שונים. נקבעו מבחני מיון שבהם יקבעו אם הכלב הינו אקיטה או כלב יפני גדול, ולפי מיון זה יונפקו לו תעודות יוחסין מתאימות וכל המשתמע מכך. עד היום מתקיימים מבחני מיון אלו, אשר מחליטים בהם אם הכלב משתייך לגזע האקיטה (בעל תקן גזע יפני) או הינו כלב יפני גדול (בעל תקן גזע אמריקאי).
