שיבת ציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות לארץ ישראל:

שיבת ציון

העליות בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס:

העליות בעת החדשה:

עליית תלמידי הבעל שם טוב
עליית צפון אפריקה
עליית תלמידי הגר"א
עליית תלמידיהם של ר' יהודה ביבאס

ור' יהודה בן שלמה חי אלקלעי

עליות לפני קום המדינה

עליות לאחר קום המדינה

ערך זה עוסק בשיבת היהודים מגלות בבל. לערך העוסק בעליות אחרות של יהודים לארץ ישראל, ראו עליות לארץ ישראל.

שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, בשנת 538 לפנה"ס.
המונח שיבת ציון הושאל ואומץ כהגדרה לכלל עליות היהודים בתקופתנו לארץ ישראל ולמדינת ישראל למן עליית תלמידיהם של הרב ד"ר יהודה ביבאס ור' יהודה בן שלמה חי אלקלעי - ראשוני מבשרי הציונות המדינית - ליפו סמוך למחציתה של המאה ה-19 ועד לעליות שלאחר הקמת המדינה.

[עריכה] היציאה לגלות בבל

ממלכת בבל, תחת שליטתו של נבוכדנאצר, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 597-586 לפנה"ס. הצבא הבבלי, בראשותו של נבוזארדן, המכונה "רב-טבחים", החריב את בית המקדש. מלך יהודה, המלך צדקיהו, אולץ לצפות בשחיטת בניו, ולאחר מכן נוקרו עיניו והוא הוגלה לבבל (מלכים ב' כה). יחד עם צדקיהו גורשה גם האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, כשביהודה נותרה רק דלת העם.

את הגולים הנהיגו ששבצר המכונה הנשיא ליהודה וזרובבל בן שאלתיאל. ששבצר, שהיה כנראה שנאצר בן יהויכין מלך יהודה, נבחר על ידי כורש לעמוד בראש הגולים אך זמן קצר לאחר מכן התמנה זרובבל לתפקיד נציג השלטון הפרסי בארץ (אך ישנן דעות הגורסות כי זרובבל וששבצר הם אותו אחד). יהודי בבל לא איבדו את זיקתם לירושלים והאמונה בגאולה לא אבדה.

[עריכה] שיבת ציון

מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 538 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לישראל וזאת הודות להצהרת כורש, שליט האימפריה הפרסית שכבשה את האזור ואשר העניקה ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, במעין אוטונומיה. כ-50,000 איש עלו לארץ בעקבות הצהרת כורש, רובם ככל הנראה נמנו על עניי בבל. עם זאת, חלק גדול מהיהודים החליט להשאר בבבל מסיבות כלכליות. שיבת הגולים ליהודה ידועה כ"שיבת ציון".

השבים התיישבו ברחבי פחוות יהודה, אשר את גבולותיה ניתן לשרטט כיום בין שפלת לוד, תל עזיקה, קעילה, ים המלח, יריחו ובית אל.

השבים לארץ נאלצו להתמודד עם קשיים רבים:

המתח שנוצר בינם לבין הישראלים משטחי יהודה, שומרון ובנימין, אשר לא הוגלו.
מתח נוסף נוצר מול השומרונים על רקע דתי, שכן השומרונים ראו עצמם יהודים לכל דבר ועניין, בעוד ששבי ציון התייחסו אליהם כאל מתבוללים.
קושי נוסף היה בתחום הפרנסה, שכן זמן קצר לאחר שיבת ציון סבלה הארץ מכמה שנים רצופות של בצורת קשה.
גם מהבחינה הביטחונית היו קשיים, שכן חומת העיר ירושלים הייתה הרוסה ולא סיפקה הגנה.
לכל אלו גם התווספו מאבקים בין ראשי הקהילה, שכן בעוד יהושע בן יהוצדק הסתפק באוטונומיה הדתית שהעניקו הפרסים לירושלים, שאף זרובבל להשגת עצמאות מדינית.

כך נוצרו בקרב שבי ציון תחושות קשות של אכזבה, אשר גם הביאו לעיכוב בבניית בית המקדש השני, שהושלם רק ב-516 לפנה"ס.

חרף כל הקשיים, שיבת ציון הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה עם שגלה מארצו בכפיית שליט זר, שב ומקים את ביתו הקולקטיבי במדינת האם, אותה נאלץ לעזוב. הדבר סייע בחיזוק הזהות הלאומית המובחנת של עם ישראל משאר העמים.