קרל קראוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרל קראוס (28 באפריל 1874 - 12 ביוני 1936), סופר ועיתונאי אוסטרי ממוצא יהודי, שנודע כסטיריקן, מסאי, אפוריסט, מחזאי ומשורר. נחשב לאחד מבכירי הסטיריקנים בשפה הגרמנית במאה העשרים, בעיקר בזכות ביקורתו השנונה על העיתונות, התרבות הגרמנית, והפוליטיקה בגרמניה ובאוסטריה.
[עריכה] חייו
קראוס נולד למשפחה יהודית אמידה, בנם של יאקוב קראוס, יצרן נייר ואשתו ארנסטין לבית קנטור, בעיר גיטשין בבוהמיה (כיום ייצ'ין - Jičín - בצ'כיה). בשנת 1877 עקרה המשפחה לוינה.
בשנת 1892 קראוס החל בלימודי משפטים באוניברסיטת וינה. בתחילת אפריל של אותה השנה התחיל לכתוב בעיתון Wiener Literaturzeitung (עיתון הספרות הווינאי). בשנת 1894 שינה את תחום לימודיו ולמד פילוסופיה ושפה וספרות גרמנית עד לשנת 1896, אז פרש מלימודיו.
בשנת 1899 פרש מהקהילה היהודית. מאוחר יותר בשנת 1911 המיר את דתו לנצרות הקתולית ונטבל בווינה. עם זאת, בשנת 1923 עזב גם את הכנסייה הקתולית.
בשנת 1913 הכיר את הברונית הבוהמית סידוני נדהרני פון בורוטין (Sidonie Nádherny von Borutin), שאיתה ניהל מערכת יחסים ארוכה, אינטנסיבית ומרובת ריבים. באחוזת משפחתה, טירת Janowitz, כתב הרבה מיצירתיו. היא הייתה שותפתה חשובה לחליפת מכתביו, "מאזינה יצירתית" ליצירותיו, ולה הקדיש רבים מספריו ושיריו.
ב-12 ביוני 1936 מת קרל קראוס לאחר מחלה קצרה בווינה ממחלת לב.
[עריכה] יצירתו
לאחר שפרש מלימודיו באוניברסיטה לפני שהשלימם, ביקש לעבוד כשחקן וכמבאי והצטרף לקבוצת וינה הצעירה (Jung Wien), שעל חבריה נמנו פטר אלטנברג, לאופולד אנדריאן, הרמן בר, ריכרד בר-הופמן, פליקס דרמן, הוגו פון הופמנסטאל ופליקס זלטן. אלא שכעבור שנה עזב את הקבוצה ופרסם את הסטירה הנוקבת "הספרות המופצצת" (Die demolierte Literatur). אז גם התמנה לכתב בווינה של העיתון Breslauer Zeitung (העיתון של ברסלאו). בתור תומך מושבע בהשתלבות היהודים בחברה הכללית, תקף בשנת 1898 תקף את בן-עירו וזמנו תיאודור הרצל בכתב הפולמוס "כתר לציון" (Eine Krone für Zion).
בשנת 1899, שנת עזיבתו את היהדות, ייסד את עיתונו "הלפיד" (Die Fackel), שאותו המשיך לנהל, להוציא לאור ולכתוב את מרביתו עד ליום מותו, ומעל בימתו יצא למתקפות על הצביעות והשחיתות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, על הפסיכואנליזה, על הלאומנות של התנועה הפאן-גרמנית, על מדיניות כלכלית של לסה פר ועל מגוון רב של נושאים אחרים שהיו לצנינים בעיניו.
בעוד שבתחילה דמה "הלפיד" לכתבי-עת אחרים כדוגמת Weltbühne, הרי שבהדרגה התבלט בעמדת המערכת העצמאית שלו, שאותה השיג קראוס השיג בעזרת מימונו העצמאי של כתב העת. "הלפיד" הדפיס על מה שקראוס רצה שידפיס. בעשורו הראשון, נמנו על הכותבים בו סופרים ואמנים מפורסמים רבים כגון פטר אלטנברג, ריכרד דהמל, אגון פרידל, אוסקר קוקושקה, אלזה לסקר שילר, אדולף לוס, היינריך מאן, ארנולד שנברג, יוהן אוגוסט סטרינדברג, גאורג טראקל, פרנק ודקינד, פרנץ ורפל, יוסטון סטיוארט צ'מברליין ואוסקר ויילד. אלא שלאחר 1911, הפך קראוס לכותב הכמעט-בלעדי בעיתון, שהפך עתה לשופרו. יצירתו הופיעה כמעט אך ורק ב"לפיד", שממנו הופיעו בסך הכול 922 גליונות שיצאו לעתים בצורה לא-סדירה.
בין הסופרים שזכו לתמיכתו של קראוס ניתן למנות את פטר אלטנברג, אלזה לסקר שילר וגאורג טראקל.
ה"לפיד" תקף את השחיתות בחברה ובפוליטיקה, את העתונות, ואת מה שנתפס בעיני קראוס כהתנהגות כוחנית. בין המותקפים העיקריים מקסימילאן הרדן, מוריץ בנדיקט (הבעלים של העיתון החשוב נויה פרייה פרסה), אלפרד קר והרמן בר.
קראוס היה גם אורטור מוכשר, והשתתף במאות הקראות מיצירותיהם של ברטולד ברכט, גרהרט האופטמן, יוהאן נסטרוי, גתה ושייקספיר, ואף שר את כל התפקידים באופטרות של אופנבך. הסופר היהודי-בולגרי שכתב בגרמנית, אליאס קאנטי, שהיה בין המאזינים הקבועים להרצאותיו ולהקראותיו של קראוס, קרא לאוטוביוגרפיה שלו "הלפיד באוזן", ברומזו לכתב העת ולמוציאו לאור.
יצירת המופת של קראוס נחשבת בדרך כלל ה"מחזה" הסטירי הארוך מאוד, "ימיה האחרונים של האנושות" (Die letzten Tage der Menschheit), שבו משתלבים דיאלוג בני התקופה עם פנטזיה אפוקליפטית והערותיהם של שני משקיפים מהצד, "הרוטן" ו"האופטימיסט". כתיבת המחזה החלה בשנת 1915 והסתיימה בשנת 1922. הביקורת הצביעה על שינוי הגישה של קראוס במהלך השנים האלה, מהשקפות אריסטוקרטיות שמרניות לרפובליקניות דמוקרטית, אשר מכביד על היצירה ופוגע בה.
יצירתו האחרונה, שראתה אור סמוך למותו, היא "ליל ולפורגיס השלישי", המלאה ברמיזות אנטי-נאציות.
