דיון פלילי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפרוצדורה במשפטים פליליים בישראל קבועה ברובה על ידי חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982.
חוק זה מסדיר את הכללים העיקריים לניהול משפט פלילי, החל מהליכים מקדמיים - תלונה וחקירה, העמדה לדין, גילוי חומר הראיות, ייצוג בעלי הדין; עבור בניהול המשפט עצמו: טענות מקדמיות, הקראת כתב האישום לנאשם, תשובת הנאשם לאישום, סדרי הוכחת האשמה, הכרעת הדין וגזר הדין; ולבסוף - הליכים שלאחר פסק הדין: סדרי ערעור, דיון נוסף, משפט חוזר ועוד.
חוק משלים וחשוב נוסף הינו חוק סדר הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996, הידוע גם כ"חוק המעצרים" ובו מוסדרים העניינים הקשורים במעצרו של אדם, לרבות זכויות העצור, תקופות המעצר המקסימליות, עילות המעצר הן לצורכי חקירה והן במהלך ניהול משפט ("מעצר עד תום ההליכים"), וכן סדרי עיון חוזר וערר.
חוקים נוספים מסדירים סוגיות ספציפיות, כגון חוק הסניגוריה הציבורית - המסדיר ייצוגם של חשודים ונאשמים מחוסרי אמצעים, חוק הנוער, חוק טיפול בחולי נפש, חוק הסעד (טיפול במפגרים) - בכולם הוראות ספציפיות הנוגעות לפרוצדורה הפלילית בקשר לאוכלוסיות מיוחדות של נאשמים/חשודים.
[עריכה] לקריאה נוספת
השופט יעקב קדמי "סדר הדין בפלילים", הוצאת דיונון תל אביב 1999.
